בפרשתנו, שוב מתלוננים עם ישראל על המן, והתורה נוקטת בפסוק שבמבט שני מעורר הרמת גבות: "וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
קראתי שוב. "אין לחם ואין מים". אבל אם אין לחם, אז איך ייתכן שבאותה נשימה הם מודיעים "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"? אז יש לחם או אין לחם?…
המפרשים מסבירים את הפסוק כך: עם ישראל מתלוננים לקב"ה, ולנציגו, משה רבנו, מדוע אין לנו לחם ומים נורמטיביים כמו לכל העולם? למה אנחנו צריכים לאכול מן עגול, לבן, שמגיע בתוך אריזת טל קרה וצוננת?
בעצם אין לנו לחם נורמלי, והלחם שאנו אוכלים – הוא קלוקל. לא טוב עבורנו.
אנו משתוממים: במן, היו כל הטעמים שבעולם. האוכלים אותו, לא נזקקו לנקביהם לאחר מכן – כי הוא היה נבלע ונספג באיברים. מה יכול בן תמותה לבקש יותר מזה?!
בימי מלחמת העולם הראשונה – סיפר הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה'חפץ חיים' – שהיתי בעיר סובולסק. בבית שהתאכסנתי, הייתה ילדה קטנה כבת 3, בתו של בעל האכסניה. לילדה זו הייתה בובת-סמרטוטים בלויה ומהוהה שהילדה הייתה קשורה אליה בחבלי קסם.
בבוקר השכימו יחדיו. משחקיה היו כמובן תוך שיתוף הדדי של הבובה, לאכול אוכלים עם הבובה, ואף למיטה נכנסים עימה לשינה עמוקה. גם שם היה לבובה: "לאה'לה"…
בימים שהבת התנהגה שלא כראוי והאם רצתה להענישה, העונש הנורא מכל עבור הילדה היה: י לה את הבובה. אם קרה שהיא עשתה מעשה כזה שהעונש עליו היה לקיחת הבובה (הוי אומר: מעשה חמור מאוד!) לא הייתה הילדה מוכנה להינחם. בכי תמרורים, נהרות של יגון ואין ספור זעקות הייתה הילדה עוברת, ורק כאשר חזרה הבובה לזרועותיה, חזר החיוך לשפתיה.
נתאר לעצמנו, המשיך ה'חפץ חיים', שיום אחד החליטה האם שהילדה צריכה להיפרד מן הבובה. ולמרות כל זעקותיה ותחינותיה הבובה שכבה בנחת בבוידעם, ואחרי זמן שקטה סערת נפשה של הילדה והיא התרגלה לחיים ללא בובה.
חולפות להן 17 שנה, ואז, ברגע המאושר בחיי הילדה, תחת החופה, תבוא אמה ותושיט לה חבילה עטופה: 'זוהי מתנתי ליום נישואייך. ה-מתנה שתקבלי הערב'. בתוך החבילה תנוח בובת-הסמרטוטים. האם לבובה יהיה כעת ערך בעיניה של הילדה?…
במצב זה היו עם ישראל במדבר. הם יצאו ממצרים, שם לצד השעבוד והקושי הנורא – היו להם בובות-סמרטוטים: לחם, מים, אבטיח, דגים ועוד 'מטעמים'. את השעבוד הם שכחו מהר מאוד, והנה הם הגיעו אל 'תחת החופה' – כנסת ישראל עם הקב"ה מתאחדים יחד בנתינת התורה.
דווקא בנמשל, הייתה זו הכלה – עם ישראל, שנזכרו באותה 'בובת-סמרטוטים' דהויה ורצו אותה על פני לחם רוחני ומים מבארה של מרים.
"נכון שיש בו את כל הטעמים שבעולם", אמרו ישראל על המן, "אבל אנחנו רוצים חוויית אכילה; לחם טרי, כזה שאפשר לנגוס בו. כזה שיש לו מראה וצבע של לחם. רוצים לאכול עוף אמיתי, לקלף לו את העור, לחתוך לפיסות, לאכול את הבשר ולמצוץ את העצמות".
העונש על כך לא איחר לבוא: "וישלח השם בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם". מהי המידה כנגד מדה בעונש זה? אמר הקב"ה: אתם יכולים לטעום כל טעם בעולם שתחפצו במן, אבל אתם בוכים על כך שהצורה שלו היא חד-גונית. יבוא הנחש שיכול לאכול אוכל בכל צורה שבעולם, למרות שאינו טועם אלא טעם אחד – טעם עפר, הוא זה שיישך ויעניש אתכם.