למרות שהתורה משבחת את הנזיר, שמצוותו נכתבה בפרשתנו, וקוראת לו 'קדוש', חז"ל (תענית יא.) מותחים על הנזיר ביקורת: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר 'וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש'? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין – נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה".
אנו למדים מכך שאסור לאדם לאסור על עצמו דברים שהתורה התירה לו. אולם מצד שני, יש דברים שאם אדם מגזים בהם – הוא עלול לבוא לידי מכשול ואיסור, הגם שבמידה מסוימת אין בהם איסור. ה'מסילת ישרים' מביא לדוגמה: מי שהתרגל לאכול בשרים יקרים ודברי תענוג באופן יומיומי; כאשר יחסר לו ממון כדי לקנות את מה שנהיה לו כטבע שני, הוא עלול להגיע למצב של גנבה כדי למלא את תאוותו.
כיצד אם כן ניתן לאזן בין המותר – שצריך ליהנות ממנו ולהודות להשם על השפע שחנן אותנו בו, לבין הזהירות מגלישה למקום אסור בשל ההנאות המותרות?
זהו הלימוד מן הנזיר בפרשתנו: הנזיר מקבל על עצמו נזירות לזמן קצוב. המינימום של הנזירות הוא שלושים יום. לאחר שמסתיימת תקופת הנזירות שקיבל הנזיר על עצמו, הרי הוא מביא קרבנות לבית המקדש (ולכן היום לא ניתן לקבל נזירות לזמן קצוב, משום שבלי הבאת הקרבנות – הוא מוכרח לשמור את כל הנהגות הנזירות עד שייבנה בית המקדש) ושם הוא מגלח את שערו שגדל בתקופת הנזירות.
לאחר הקרבת הקרבנות, אומרת התורה "ואחר ישתה הנזיר יין". וכאן יש כעין סתירה: אם הוא 'נזיר' כיצד ישתה יין? אם הסתיימה הנזירות – למה קוראים לו 'נזיר'?
מבאר רבנו משה האלשיך הקדוש: הגם שתקופת הנזירות הסתיימה, נותנים לנזיר כוס יין ואומרים לו: כעת הנך יודע כיצד לשתות יין בצורה מותרת, וגם תואר 'נזיר' שהוא תואר קדוש – לא סר ממך.
ההנהגה המתנזרת והקיצונית נועדה רק כדי לפרוש מן האיסור, אולם אחרי שלמדנו להסתדר בלי האיסור, אין תועלת לאדם לצער את גופו, אלא עליו ללמוד לחיות בעולם הזה ולעבוד את הבורא יתברך יחד עם ההנאות המותרות לו.
