"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם" (לה, א)
הגאון רבי יעקב וידנפלד מהרימלוב, אביו של הרב מטשעבין – הגאון רבי דוב בעריש וידנפלד – היה נוהג מדי שבוע באחד מימות החול ללמד את בנו הקטן, שלימים היה הרב מטשעבין, איזה דבר תורה. בהגיע שבת קודש, היה זמן קבוע שבו עלה הילד על מדרגות ארון הקודש ונשא את החידוש שלמד מאביו באוזני כל הקהל.
שבוע אחד רתחה הקהילה, סערה וגעשה. רב הקהילה, הרב מהרימלוב, מצא את עצמו עסוק עד מעל לראשו בהנמכת להבות המחלוקת וביישור ההדורים לשביעות רצון כל הצדדים. שבת קודש כבר פרשה כנפיה על העולם ודבר תורה בשביל בעריש – לא היה מן המוכן.
בהגיע הזמן לאמירת הדבר תורה עלה הילד הקטן על מדרגות ארון הקודש, הקריא מן החומש וביאר: "ויקהל משה", אם יכול הרב להקהיל, "את כל עדת בני ישראל", את כל בני הקהילה כאיש אחד באחדות ובשלום, אזי "ויאמר אליהם" – ישמעו הם מפיו תורה. אולם כאשר הרב עסוק במריבותיהם ואינם מאוחדים – הרי שלא יאמרו להם שום דבר תורה…
וירד מן הדוכן…
"והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (לו, ז)
לשם מה הדגישה התורה שבנדבת המשכן היו עודפים רבים מהתרומות שהובאו?
הגאון רבי מרדכי קמינצקי מספר על יהודי שנבחר למשרת ראש הקהל בעירו בבחירות פנימיות, כשניצח את יריבו בהפרש של קול אחד בלבד.
שמחתו הגדולה של ראש הקהל החדש על הניצחון הנדיר, התחלפה מהר מאוד בעצבנות: כמעט כל יהודי הקהילה ניגשו אליו בזה אחר זה בהיוודע התוצאות ולחשו באוזנו 'הקול שבזכותו נבחרת למשרה – הוא הקול שלי! תזכור את זה כשאצטרך אותך…'
אילו היה המשכן מוקם בנדבה שהובאה בדיוק כפי הנדרש, מסביר הרב קמינצקי, היו יהודים שהיו מתהלכים בתחושת גאווה ומספרים שלולי הם – לא היה משכן. השתבחות זו כמובן הייתה גוררת גם מריבות בעקבותיה. לכן הדגישה התורה שאף אחד לא יכול היה להשתבח שהמשכן הוקם בזכות התרומה שלו בלבד.
"אלה פקודי המשכן" (לח, כא)
בנוהג שבעולם, כשאדם הולך לקנות בית, אינו מתחיל לחשב כמה מסמרים קנה, כמה חול הוכנס בטיט וכיוצא באלה חשבונות קטנים. לכל היותר הוא מחשב עלות כללית של המטבח ושל חדר השינה וכדומה.
מפני מה אפוא פירטה התורה לפרטי פרטים מה עשו בתכלת ובארגמן, בחצאי השקלים וביתדות החצר? מה התועלת בכך?
אומר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון דבר נפלא: הקב"ה לא רצה לציין מספרים. הוא רצה להדגיש את נדיבות לבם של ישראל. לכך מציינת התורה כל פרט קטן בנפרד ועורכת חשבון מפורט במיוחד, ומראה באצבע על ישראל קדושים: עוד נדיבות לב, עוד נדיבות לב…
"וכסף פקודי העדה" (לח, כה)
בתחילת פרשת פקודי מופיע חשבון של הכסף והנחושת שניתנו למשכן, ומפורט מה עשו בו. ואילו לגבי הזהב לא מצינו חשבון כזה.
ולכאורה דווקא בזהב – שהוא יקר יותר – ראוי לערוך חשבון ולבדוק להיכן הלך, ולא בחומרים הזולים יותר.
בספר 'מן התורה' הביא טעם נפלא לביאור הדבר: כאשר נתנו ישראל את נזמי הזהב שלהם לאהרן כדי שיעשה את העגל, לא דרשו ממנו חשבון ולא בדקו האם שלשל מן הזהב לכיסו. נתנו בלב שלם וסמכו עליו. אף כאן, במלאכת המשכן, אמר משה לא אתן להם חשבון על הזהב, כדי שלא יהיה מקום למקטרג להשטין שלצורכי קדושה הם מדקדקים בנתינתם ועורכים חשבון, ואילו לעבודה זרה לא…
