ארבעים ותשעה ימים סופרים אנו בין פסח לחג השבועות, ככתוב בפרשתנו: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
ספירה זו מכונה בשם "ספירת העומר", כיון שבזמן שהיה בית המקדש קיים, במוצאי חג הפסח יצאו לקצור ולהקריב את "קרבן העומר", קרבן המורכב משעורים.
טעמים והסברים רבים ישנם מדוע קרבן זה היה דווקא משעורים, נביא כאן שניים מהם:
א. השעורים הן חלקות מבחוץ [בשונה מחיטים שהן חצויות באמצען], ודבר זה בא לרמז על כך שבימים אלו מצווים אנו להרבות אהבה ואחוה בינינו, ולהיות 'חלקים' ונוחים כלפי הסובבים אותנו, כדי לכפר על פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא.
ב. מכיון שבצאתנו ממצרים עדיין היינו בלי תורה, ואדם בלי תורה משול לבהמה, לכן מביאים אנו קרבן המורכב משעורים שהן מאכל בהמה. בחג השבועות, בו אנו מציינים את יום קבלת התורה, מביאים אנו מנחה מיוחדת בשם "שתי הלחם", מנחה זו עשויה מחיטים, שהן מאכל אדם, להראות שכעת אנו יכולים להיקרא בני אדם.
אין כל ספק שספירת העומר נועדה כדי שנציין את המתרחש בסופה: חג השבועות, קבלת התורה. אולם מדוע זקוקים אנו לתקופה ארוכה בין חג הפסח לחג השבועות למטרה זו? למה שלא נסתפק בציון שבוע חגיגי שיעסוק מראש חודש סיוון ועד ו' בסיוון – יום מתן תורה – בקבלת התורה והשפעתה על חיינו?
משל נפלא הביא על כך מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל:
עיניו של טוביה נפערו בתדהמה משראה את הקבצן השרוע על המדרכה. הצחנה נדפה ממנו למרחקים, שערו היה מגודל פרא, הוא כבר התייאש מנדבת לבם של העוברים ושבים ונראה היה כי הוא אדיש למתרחש סביבו.
טוביה, שמקטנותו הסכימו כולם ששמו נאה ללבו הטוב וטוב-לבו יאה לשמו, החליט לעשות מעשה. ניגש לקבצן והחל משוחח עימו. לאחר מחצית השעה נשרך הקבצן עם טוביה לחנות סמוכה, שם רכש לו טוביה דברי מאפה ובקבוק שתייה. הקבצן לא הותיר פירור.
משם, המשיכו השניים לביתו של טוביה, שם המתינה לקבצן אמבטיה חמה ומפנקת שרחצה ממנו את הלכלוך הרב, לא לפני שטוביה דאג להעביר מכונת תספורת על קרקפתו.
השלב הבא היה נסיעה לחנות בגדים במרכז העיר, לאחר שהחליף טוביה עם המוכר אי אילו מילים בצד, נכנס הקבצן אחר כבוד לתא המדידה, כשטוביה מחכה לראות האם החליפה הולמת אותו.
עברו להן עשר דקות, ועוד רבע שעה, והקבצן עודנו בתא ההלבשה. ניגשו השניים לראות מה אירע, ולצחוקם לא היה גבול כשראו אותו מנסה, לשווא, להעמיס את החליפה החדשה על קרעי בגדיו… הסבירו לו השניים שאם ברצונו ללבוש את החליפה החדשה, תחילה עליו להסיר את מחלצותיו הבלויות והקרועות.
בנמשל, אנחנו הקבצנים.
אומר הקב"ה: "בני היקרים, כל השנה צברתם לכם עבירות ומעשים שחוסמים את התורה מלהיכנס ללבכם. כעת, הקדישו נא תקופה של ארבעים ותשעה יום בהם 'תיפרדו' מהחליפות הקרועות והבלויות שעליכם, והיכנסו לחג מתן תורה עם נשמה חדשה ונוצצת. על חשבוני"…
