מחמאות או לא להיות

הטעם של היין

'מושק'ה המיליונר' היה ידוע לכל כ'שיכור העיירה'.

לא היה זה מחזה נדיר במיוחד למצוא אותו מתגולל בקיאו בקרנות רחוב חשוכים, לופת בידו בחוזקה את מה שנשאר מידידו הטוב והקרוב- בקבוק השיכר.

'יודעי דבר' ידעו להסביר את הכינוי שדבק במושק'ה בעובדה שלפני שהתמכר לטיפה המרה הוא אכן היה מוכר כ'מיליונר של הכפר'. אדם אינטליגנט ומכובד, ברמה שכלית גבוהה, בעל משפחה מכובדת וחברים נאמנים, שאף ניהל ביד רמה רשת של מפעלים ומאות עובדים תחת הנהלתו, עד שהגיע משבר כלכלי שהפיל במחי רגע את נכסיו והביאו לפשיטת רגל מצערת. או אז התחיל מושק'ה להטביע את יגונו ביין ומצבו המשיך מכאן רק להידרדר.

הם סיפרו שבתחילת הדרך היו עדיין חבריו ובניו באים ומנסים לשכנע אותו בסיבות מהותיות ובטעמים רציונאליים מדוע מומלץ לו להשתנות ולהיגמל כליל מההתמכרות שלו, כדי לעלות בחזרה על הפסים.

אך למרות ההתערבות שלהם במצב מספר פעמים, תמיד לאחר תקופה קצרה הם מצאו אותו לצערם שוב פעם שיכור.

כאשר הם שאלו אותו ישירות פעם אחת "מה עם כל הטעמים הרבים שאמרנו לך מדוע כדאי לך להיגמל?"

 הוא רק חייך להם חיוך עצוב וענה: "כל הטעמים שלכם מצוינים ממש! אבל ה"טעם" של היין גובר על כולם!…"

מושק'ה הוא לא האלכוהוליסט היחיד שבינינו. לא פעם גם אנו שיכורים ומכורים לא פחות.

למרות שאנו יודעים בהגיון שכלי שהתאוות ששולטים בנו יסודם ביצר הרע שתכליתו ידועה מראש, ותפקידו להתעמת ולהתגבר עם אותו יצה"ר, ובכל זאת "הטעם של היין" גובר הרבה פעמים על השכל והרציונאל.

מה הפיתרון לכך?

העצה הכי טובה

אמנם נכון שבשעת שיכרות עצמה, כלומר בעת התגברות התאווה עצמה, קשה וכמעט בלתי אפשרי לשלוט, לעצור ולהתגבר, משום שהאדם כבר "שיכור" מתאווה. בחז"ל מכונה מצב זה "פחז עליו יצרו". אז איך אפשר בכל זאת להתמודד?

אחד האדמו"רים שאל פעם את חסידיו "מה העצה לצאת כאשר העגלה טובעת בחורף בשלולית עמוקה של בוץ?…"

לאחר שהחסידים ניסו את מזלם לשווא במציאת פתרונות, גילה להם האדמו"ר  "עצה של עגלונים" איך לצאת מהבוץ? התשובה היא: "לא להיכנס אליו מראש!…"

דת ישראל 'סוגה בשושנים' ועשירה בסייגים. תורת ישראל מושתתת אף היא על "גדרים" שתפקידם המוגדר הוא למנוע מראש כניסה לבוץ. "ושמרתם את משמרתי" משמעותו לעשות סייג לסייג מדרבנן, גם מנהגי ישראל נועדו כדי לשמר את המסורת, להגן בכך על הזהות היהודית ולבדל מהרע החיצוני באמצעות לבוש, שפה ושם יהודי למשל.

ציווי התורה לבנות מעקה לבית מייצג אף הוא לפי הפרשנים את התפיסה הנ"ל.

המעקה הנדרש הוא בגובה י' טפחים, לא משהו שימנע בהכרח נפילה אמיתית של מי שקרוב מידי לנפילה.

מדוע א"כ לעשות בכלל מעקה? התשובה היא: לתזכורת!…

תזכורת תמידית וקיימת שנמצאת בפני האדם ותפקידה לשמור עליו מראש רחוק ממצב הסכנה הפוטנציאלי.

מסתבר שהפתרון האפשרי להיגמל ממצב מסוכן וממכר מונח קודם כל ב"טיימינג". ברגע של שפיות ופיכחון זמני, לפני או אחרי המצב התאוותני עצמו ניתן לגלות רצון פנימי ומהותי יותר לשינוי ולגייס כוחות וגדרים כיצד להימנע מהחטא הבא. רק מתוך מצב של "שפיות זמנית" שכזו יש סיכוי לשמר  ולתגבר את  זמני השפיות ולנצלם להחלטה נחושה מגובה בסייגים שירחיקו אותו להבא מלהיכנס לחטא הממכר.

כיצד מעבירים ביקורת?

איך נותנים 'מוסר' שיוצר שינוי? מהי הדרך הנכונה להעביר ביקורת על הזולת?

בספר דברים אנו רואים שמשה רבנו נותן דברי סיכום ומוסר לבני ישראל על כל החטאים והנסיונות שהם עברו במדבר.

לכאורה נשאלת השאלה, מה התועלת שבכך? הלא אלו שפשעו כבר באו על עונשם ואינם כאן בקהל. אלו שנמצאים באותו המעמד הם דווקא אלו שכן עמדו בנסיונות והגיעו עד הלום, א"כ מה העניין לתת להם מוסר על מה שהיה?

ניתן ללמוד מכאן, שדווקא זה קרוי מוסר!

יש לתת יחס וחשיבות במתן ביקורת לסוגיית ה'טיימינג', ל"מתי" היא נאמרת, זהו הכלל הראשון והבסיסי הנלמד מכאן.

כדי לתת מוסר שיתקבל על לב השומעים וגם יועיל להבא מומלץ לעשות זאת לא בעת החטא עצמו אלא בהפוגה מן החטא, לפני החטא הבא, ולהשתמש בעבר כדוגמא ולימוד מחייב, לפני שיגיע החטא הבא.

לפני ש"נכנסים לבוץ" צריך לדעת וללמוד מראש איך להימנע מהפעם הבאה, להפיק לקחים מחטאי העבר ולהשליך את הלמידה כלפי שאיפה לעתיד המתוקן מבעוד מועד.

התוצאה של ביקורת כזו רצויה יותר לפני הקב"ה, כפי שניתן ללמוד מהמדרש:

בילקוט שמעוני מובא: "מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון". "מוכיח"- זה משה, "ממחליק לשון"- זה בלעם.

מדוע מצאה חן תוכחות משה רבנו בעיני הקב"ה יותר מהברכות של בלעם? אולי משום שהיא "אחרי", ולא "תוך כדי".

מפני שהמטרות שלה היא לסייג ולגדר מראש את הנותרים אחרי החטא. "אחרי" שהוא גם "לפני", שמטרתו להכשיר את הדור לאתגרים הבאים, עם הפנים קדימה, ולא רק להוכיח ולייסר את החוטאים שכבר קיבלו את עונשם ומתו.

כזו תוכחה היא דרכה של תורה והיא יעילה בפועל הרבה יותר מאשר תוכחה אמוציונאלית שמגיעה בשעת מעשה.

לאחר שנשים לב האם הזמן כשר  ונכון למתן ביקורת, נעבור לשלב נוסף וקריטי: צורת הביקורת.

חלק ממפרשי התורה גילו לנו שמשה אף התרפא דווקא בפרשה זו מגמגומו, בעודו נותן מוסר לעם ישראל (יש שטענו שנתרפא כבר במתן תורה ככל החולים).

משה רבינו נרפא לפני מתן הביקורת

בדרשות הר"ן מביא שהסיבה הראשונה שהקב"ה עשאו בכלל "כבד פה וכבד לשון" היתה לצורך כך שלא יאמרו האנשים בעתיד שמפי עצמו הוא נהיה מנהיג וגאל את ישראל ולא כשליח ה', ומה שהוא סחף כך אחריו זה רק בגלל צחות לשונו ומתק השפה הרטורית הנוטפת מפיו (כמו שאכן היה לאורך ההיסטוריה אצל מנהיגי דת שונים כיש"ו, מוחמד ושבתי צבי שסחפו אחריהם עם צמא לגאולה בזכות כושר רטורי וכריזמה).

לכן דווקא עכשיו, מבאר הר"ן, כאשר תפקידו של משה כמדריך רוחני תמה, דווקא כאשר הוא מושך בחרצובות המוסר כנגד בני ישראל, היה צורך להשיב לו את כח הדיבור השוטף ולרפא את לשונו בנס גדול, מכיוון שדרישת הסף לתוכחה אמיתית היא צחות הלשון.

כדי שדברי תוכחה יתקבלו ויחדרו היטב ללב השומעים צריך לדעת לא רק "מתי" לתת ביקורת, אלא גם באיזו צורה.

אומנות מיוחדת נדרשת לתת ביקורת שתתקבל על לב השומע והוא לא יחסם או ייעלב מהמבקר מה שעשוי דווקא לייצר התנגדות וריאקציה שהוא יעשה "דווקא" וגם ישנא את המוכיח.

"שיטת הסנדוויץ" למשל היא המלצה פרקטית מוכרת של אנשי מקצוע שתמציתה לתת ביקורת 'מובלעת' שיש לה סיכוי טוב יותר להתקבל. לשם כך היא צריכה להתחיל ב'פרוסה' של שבח ומחמאה כנה לאדם, ממשיכה בביקורת ממוקדת ועניינית, בפרופורציה נכונה, כמו ממרח שמובלע בכריך, ומסתיימת גם כן ב'פרוסה' נוספת של מחמאה כללית.

—

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: [email protected]