"ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה" (לה, כד)
אם חלילה אירע ומישהו הרג מישהו בשוגג, יש מצווה לשפוט אותו ולבדוק האם הוא אשם.
בפסוק שנכתב מיד אחר כך, אומרת התורה: "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם" וכו'.
לכאורה, אם הרוצח בשוגג אכן אשם ולכן אומרת התורה העמידוהו למשפט ("ושפטו העדה"), מה ההיגיון לצוות להציל אותו ("והצילו העדה") מיד גואל הדם?
הרבה יותר פשוט לקבוע את הדין כמו במדינה מתוקנת: לאזרח הקטן (במקרה הזה: גואל הדם) אסור לקחת את החוק לידיים. יש בתי משפט שיפסקו ולאחר מכן יינתן גזר הדין – זכאי או חייב?
בפרט שיש לזכור שהרצח לא התבצע במזיד.
בנוסף: חכמים מלמדים אותנו במשנה (מכות פ"א, מ"י): "סנהדרין ההורגת (רוצח) אחד בשבוע (בשבע שנים) נקראת חבלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם"…
ונשאלת השאלה: מדוע סנהדרין ההורגת רוצח אחד לשבע שנים או אחד לשבעים שנה – נקראת חובלנית, וכי אשמים חכמי הסנהדרין בכך שמאן-דהו רצח בשוגג?!
ואם נאמר שרוצח בשוגג זה חייב מיתה, כיצד הודיעו רבי טרפון ורבי עקיבא בוודאות מוחלטת שאילו היו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם?
• • •
אחד האדמו"רים שנודע כמקרב את כל חסידיו, בין אלו שנודעו כצדיקים ובין הבינונים ואפילו אלו שנודעו כבעלי עבירה מובהקים, נשאל על ידי אחד החסידים:
"רבי, אינני מבין. אני יכול להבין למה הרבי מקרב את החסידים הצדיקים והבינונים, אולם מדוע מקרב הרבי את אלו שידועים בפומבי כבעלי עבירה? שייכלמו להם ואולי יביא הריחוק מן הרבי לתשובתם השלמה".
הצדיק שמע את השאלה ופנה לחסיד בשאלה אחרת: "באת רק בשביל שאלה זו, או שיש לך עוד מה לשאול?"
יש ויש. הוציא החסיד מאמתחתו חבילה זעירה ושטח את תכולתה על השולחן. אבנים ומרגליות יקרות ערך נצצו שם בשלל גוונים. "רצוני לקבל עצה מן הרבי האם לרכוש אבנים אלו", הסביר החסיד.
"ומה מחירן?" התעניין הצדיק.
"אוהו", התלהב החסיד, "אלפי רובלים הצרור כולו, מאות רובלים כל אבן בפני עצמה".
"אה", הניף הרבי ידו בביטול, "אינני רואה באבנים אלו שום דבר מיוחד. חבל על הכסף".
"רבי", השיב החסיד בהכנעה, "בשביל להעריך נכונה את שוויין של אבנים אלו, צריכים להיות 'מֵבִין' גדול באבני-חן. לא כל אחד יכול לקבוע זאת".
"גם כדי לקבוע ערכם של יהודים", נענה הצדיק בנהרה על פניו, "צריכים להיות 'מֵבִין' במעלותיהם ודרגתם"…
• • •
כעת נחזור לשאלות בהן פתחנו:
כשרוצים להאשים אדם במעשה כלשהו, למצוא בו את נקודת החיסרון והפחיתות – זהו הדבר הקל ביותר. גם טיפש יוכל לעשות זאת. אך כדי לראות את צדדי-הזכות במעשה כלשהו, נדרשים לתבונה מיוחדת.
העניקה לנו התורה ציווי מיוחד: נכון שרוצח בשגגה זה אשם בכך שהתגלגלה חובה על ידי חייב, אבל לחייב אותו זה דבר שכולם מבינים שצריך. החכמה היא לדעת שיש גם צד שני למטבע, ואולי צריך לזכות אותו.
כדי לזכות אותו – מדגישה התורה – מוכרחים לרצות 'להציל' ולא רק לשפוט.
הגיעו רבי עקיבא ורבי טרפון ולימדו אותנו: "אילו היינו בסנהדרין", היינו מלמדים זכות על כל יהודי יחד עם כל חכמי הסנהדרין, עד שכולם יכריזו 'זכאי', ולא היה "נהרג אדם מעולם".
