"ריבונו של עולם, איך מתפטרים ממנו?" ניסה מר כהן לטכס עצה עם רעייתו במטבח.
כבר שבועיים שאל ביתם מגיע מדי יום גרשון, קרוב משפחה שגילה את טוב לבם, ומתנחל לארוחת צהריים.
מילא האוכל, אבל גרשון היה נודניק מארץ הנודניקים. ארוחת הצהריים התמשכה כשעה וחצי, כשהמארחים נאלצים לענות לשאלותיו המייגעות.
"מחר אני אגיד שחסר מלח במרק", מצא מר כהן פתרון. "את תגידי שלא חסר מלח. ואז נשאל את גרשון. אם הוא יגיד שחסר מלח – את זורקת אותו מהבית. אם הוא אומר שיש מספיק מלח – אני זורק אותו".
"חסר מלח או לא?" נשאל גרשון למחרת כשהבעל ורעייתו מעמידים פנים זועמות.
"לא יודע מה איתכם", השיב גרשון שהבין לאן הרוח נושבת, "אני אשמח לקבל עוד צלחת"…
• • •
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך", מזכיר משה לעם ישראל בפרשתנו. הוא מונה את חסדי הקב"ה שעשה איתם. בין היתר: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת".
אם התורה מספרת על חסדי הקב"ה עם ישראל במדבר, בהחלט מובן למה היא מספרת על ירידת המן במשך ארבעים שנה – לחם מן השמים, שיש בו את כל הטעמים, בחינם – לכל ישראל.
אבל אם מקדימים לספר לפני כן "וירעיבך", זה קצת מקלקל את הסיפור, לא?
הבושה שמילאה את לבו של ר' אברהם ריין, מנהל ישיבת 'חפץ חיים' בכפר סבא, החליפה את מקומה לשמחה גדולה. אחרי שישה חודשים – זמן חורף שלם – שבהם הייתה הישיבה שקועה בחובות ובקושי סיפקו אוכל לבחורים, הצליח ר' אברהם לכסות את החובות ואף להשיג תרומה נכבדה לשלם את משכורות הרבנים.
במשך שישה חודשים המשיכו מגידי השיעורים במלאכתם באמונה, למרות שלא קיבלו שכר. כעת שמח ר' אברהם להשלים להם את החסר ולשמח את בני משפחותיהם.
בהגיעו לביתו של ראש הישיבה הטרי – עליו המליץ גאון הדור ה'חזון איש' – העונה לשם רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן, הופתע הרב ריין. הגראי"ל שטיינמן סירב בתוקף לקבל את המשכורות שהגיעו באיחור. "ברוך הסתדרנו. אין לנו צורך בכסף הזה".
'מילא ראש הישיבה אינו רוצה', הרהר הרב ריין לעצמו, 'אבל הרבנית לבטח תשמח לקבל את הכסף'. בוודאי יהיה לה מה לעשות בו.
אולם הרבנית, שהייתה במטבח, הבינה מיד שאם מנהל הישיבה מנסה להציע לה לקחת את הכסף, הווי אומר שראש הישיבה מסרב לקחת. היא כמובן מיאנה.
"אבל איך?" תהה ר' אברהם באוזני הרבנית, "איך הסתדרתם במשך חורף שלם בלי כסף?!"
"היה מבצע על חצילים בשוק", השיבה הרבנית בפשטות. "הם נמכרו כמעט בחינם. רכשתי מדי שבוע כמות של חצילים בפרוטות. בבוקר ובערב אכלנו סלט חצילים עם לחם. בצהריים היו חצילים מבושלים בכל מיני צורות. ברוך ה' אכלנו ושבענו. היה מצוין"…
רבנו החזקוני מבאר מפני מה הדגישה התורה את המילה "וירעיבך": אם היה יורד המן לישראל בזמן שעדיין נותרה להם צידה ממצרים, אפילו שמדובר במצות מבצק שלא הספיק להחמיץ ונאפה בשמש – לא היו ישראל מוכנים לטעום משהו שהם לא מכירים.
היה צורך להרעיב אותם קודם, שתכלה הצידה שבכליהם, כשלא נותרה להם אפשרות אחרת – לא הייתה להם ברירה ואז הם גילו את טעמו המופלא של המן.
• • •
לא בהמלצות קולינריות עסקינן, ולכן זה לא משנה אם טעמנו חצילים עד היום או לא.
מה כן? טעימות רוחניות רבות כל כך יש, שטרם אפשרנו לעצמנו ליהנות מהן. בדיוק בשביל זה מלמדת התורה שלפעמים צריך להרעיב בני אדם כדי שיגלו את הטעם הטוב בעצמם.
ואפשר גם בלי להרעיב. פשוט לרצות 'עוד צלחת'.
כך מפרש רש"י את דברי החכם מכל האדם (משלי כז, ז): "נפש שבעה תבוס נופת", כאשר אדם שבע הוא רומס ברגליו אפילו דברים מתוקים ומזלזל בהם. "ונפש רעבה כל מר מתוק" – "כל דבר מר, מתוק לה".
רש"י מבאר גם את הנמשל: אם אדם מרגיש שהוא למד מספיק, הוא כביכול שבע מללמוד, אפילו "טעמים המתיישבים על הלב" – אינם חשובים בעיניו. אולם אם אדם לומד כל הזמן ומבקש להחכים ולהעמיק בתורה כאילו הוא רעב, "אפילו דברים הבאים לו במרירות וביגיעה – הם מתוקים לו".
בתיאבון!
