שני השעירים עומדים זה לצד זה. נראים זהים לחלוטין.
לאחר שעורכים גורל, מפרידים שעיר אחד ומקריבים אותו להשם, לשעיר השני קושרים לשון של זהורית (אדומה) בין הקרניים. מכאן יובילו אותו לעזאזל.
"ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה". הכהן שלוקח את השעיר אל הר "עז וקשה" (-מקור המילה 'עזאזל') דוחף אותו משם והוא מתפרק לחתיכות.
כיצד ייתכן שדווקא השעיר הלא חיובי, הוא זה שמכפר על העבירות של כלל ישראל? לא יותר מתאים היה לכתוב זאת על השעיר המוקרב להשם?!
באחת ההופעות שנערכה באצטדיון ענק, ראה מישהו ילד קטן כבן שמונה יושב על מקום יקר מאוד. "ילד", שאל אותו האיש בפליאה, "מי נתן לך כסף לרכוש כרטיס כל כך יקר?"
"לא אני קניתי את הכרטיס", השיב הילד. "זה אבא שלי קנה אותו לעצמו".
"אני מבין", אומר המבוגר כשהוא בעצם לא מבין כלום. "אם אבא שלך קנה את הכרטיס לעצמו – איפה הוא?"
"כנראה שהוא עדיין בבית", חייך הילדון השובב בפה מלא, "מחפש את הכרטיס ולא מבין לאן הוא נעלם"…
בעלי המחשבה כתבו רעיון נפלא על השעיר המשתלח: השעיר נועד כדי לרמוז לעם ישראל 'נכון, יש לכם עבירות. אבל העבירות הן לא חלק מכם. הן משהו נפרד. רוצים הוכחה? תראו את השעיר המשתלח לעזאזל, הוא לוקח איתו את כל העוונות ומתרסק הרחק הרחק'…
חלק חשוב מהתיקון שאנחנו רוצים לבצע, הוא לזכור שהכישלונות הם אמנם שלנו, אבל הם לא חלק מאיתנו. בשונה מהילד שהשתמש בכרטיס לא-לו אנחנו אולי 'קנינו את הכרטיס הזה', אבל זה רק כרטיס. מכרטיס אפשר להיפרד.
אם נשנן לעצמנו שזו בסך הכל חבילה עודפת שאנחנו סוחבים, מסתבר שיהיה לנו קל יותר גם רגשית – להשליך אותה לעזאזל.
–
הרב יעקב גולדברג הוא מטפל רגשי ומייסד שיטת 'שכל הנפש'
