למה להעניש אנשים שרע להם?

אחרי מתן תורה ממשיך עם ישראל לנדוד במדבר. שלושה ימים מתקדמים במהירות, ואז נשמעות התלונות.

"ויהי העם כמתאוננים רע באוזני השם", יש תלונות. לא נחים מספיק. חם לנו במדבר. מתי עושים הפסקה קצרה?

מה הייתה תגובת הקדוש ברוך הוא? "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה".

צריך להבין: ריבונו של עולם, הולכים יהודים בחום, במדבר, במשך שלושה ימים. אי אפשר לקבל בהבנה שקשה להם והם מתלוננים? על מה ולמה העונש הנורא?!

"טוב לי פה, אבל המיטה לא נוחה לי", הודיע ישראלי שהחליט להצטרף ל'מנזר השתקנים', לאב המנזר, בפעם היחידה בשנה בה הותר לו לדבר.

אב המנזר פוטר אותו בחיוך: "נחליף לך את המזרן".

שנה חלפה. שוב יש לנזירים הזדמנות חד-שנתית להגיד משהו ממש חשוב. "הכרית שלי מדי דקה ואיני מצליח לישון", מספר הישראלי.

"נחליף לך את הכרית", הסכים האב.

בשנה השלישית הייתה זו שמיכה קרועה שהטרידה.

בסופה של השנה הרביעית הודיע הישראלי: "הפעם אין לי אף תלונה, אבל אני רוצה לעזוב כאן".

הנזיר גיחך בבוז: "הגיע הזמן, גם ככה מאז שהגעת אתה לא מפסיק להתלונן"…

אין מצווה לסבול. אם משהו לא נוח לנו, מציק לנו, כדאי לדבר עליו. לפעמים באמת צריך לתקן ולמנוע סבל מיותר. אולם הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שיש דרך להביע ביקורת.

העם דיברו "כ-מתאוננים". שמתם לב ל-כ' הדמיון? הם לא באמת התלוננו כי חיפשו לתקן. הם חיפשו הזדמנות לבקר, למצוא רע, להאשים.

היכן הדברים נוגעים אלינו במסגרת תחום הנפש? לפעמים אנחנו יושבים לשיחה רצינית עם עצמנו. יש דברים שמוכרחים לתקן. אי אפשר להמשיך ככה יותר.

כאן מלמד אותנו הקב"ה: אל תתקטננו! אל תחפשו בעיות מתחת לשטיח, ובעיקר, אל תבכו עליהן בטון מיילל ותספרו לעצמכם כמה גרועים אתם.

תלונה מסוג כזה – היא העונש עצמו. ה'אש' העצמית אוכלת ומשמידה עד היסוד.

במקום להתלונן, הרבה יותר כדאי 'להחליף כרית / שמיכה / מזרן'. להציב לעצמנו יעד ולנסות לחתור אליו.