"מה הבעיה? שכחת את התותבות?" ניגש יהודי עם לב רחב למתפלל ששכח את שיניו בבית, "בבקשה", הוא מגיש לו קופסה ובה שיניים תותבות, "תתכבד".
זוג השיניים שבקופסה לא התאים.
היהודי רחב הלב לא התייאש. הוא הוציא עוד זוג. ואחריו עוד אחד, ואחריו עוד אחד.
אחרי חמישה זוגות שיניים שואל חסר השיניים בפליאה: "מה זה, אתה טכנאי שיניים?"
– "לא, אני עובד בחברה קדישא"…
• • •
היינו מצפים שפרשת הקרבנות תיפתח בכך שיהודי חטא והוא מביא קרבן על חטאו. אבל רש"י מגלה לנו בשם חז"ל מיד בתחילת הפרשה "אדם כי יקריב מכם קרבן להשם" – "בקרבנות נדבה דיבר העניין".
דהיינו: הקרבן הראשון שבו עוסקת התורה לא מגיע על חטא, אלא נדבה. ולא, זה לא קרבן שלמים שממנו האדם אוכל, אלא קרבן שכולו עולה להשם.
כולו? זהו, שלא: "והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה". יש להפשיט את העור, לתת אותו לכהנים המשרתים באותו שבוע בבית המקדש, ואז מנתחים את הקרבן ומעלים אותו על המזבח.
כדרכנו ללמוד מכל פסוק ומילה בתורה גם כשאין לנו מזבח וקרבן, יש להבין מה ניתן ללמוד מדיוקים אלה.
"בואו נצא לטייל בשוק".
התלמידים פערו עיניים. השוק המקומי עמוס דוכנים ואנשים, סבלים ורוכלים, אם כבר לטייל – השדה הוא מקום טוב בהרבה.
רבם שמע את תהייתם והודיע שבכל זאת ילכו 'לטייל' בשוק. כצפוי, השוק נראה בדיוק כמו שצפו התלמידים, אך רבם סחב אותם אל המקום ממנו יוצאים הסבלים שמובילים את הסחורה שרכשו הקונים מן השוק – אל הכתובת שניתנה להם.
"הביטו בסבלים", ביקש הרב מהתלמידים. "ראו את הזיעה הניגרת ממצחם. ראו את החמה הקופחת על ראשיהם. ובכל זאת, בעבור פרוטות ספורות הם מוציאים את כוחם כדי להביא טרף לביתם.
"גם אתם", הסביר הרב מדוע ביקש מתלמידיו שיבואו אל השוק, "אם תשבו ליד הגמרא שש ושבע שעות, החום יתיש אתכם וגרונכם יצמא למים – אל תקוצו ביגיעת התורה. בניגוד לסבלים המרוויחים פרוטות בודדות, אתם קונים את עולמכם בהתמדה בתורה".
רצו התלמידים להמשיך בסיור בשוק, אך לרב היו תוכניות אחרות. הם יצאו מן השוק והלכו אל בית מסחרו של גביר גדול. לפני פתח משרדו של הגביר עצרו התלמידים ורבם והביטו.
זמן מה לאחר מכן הגיע משרת צעיר והכניס מגש עמוס אוכל חם ומהביל, מדיף ריחות מגרים. הוא הניח את המגש ליד הגביר שעסוק היה בספרי חשבונותיו, ויצא.
שעתיים חלפו והנער שב לקחת את המגש. להפתעתו, היה המגש מלא. הוא הסב את תשומת לב אדונו לעניין. אך הגביר נפנף בידו בחוסר סבלנות כשם שמגרשים זבוב טרדן. "אוכל אחר כך, בביתי".
גם כאן הראה הרב לתלמידים כיצד מי ששקוע במסחרו ויודע שבכל רגע הוא צובר הון – יוכל להתעלם מתאוות העולם כאכילה ושתייה אפילו מבלי להרגיש שוויתר על משהו.
בדרכם חזרה לבית המדרש ראו התלמידים ילדים יחפים קופצים ומרקדים בשלוליות. "גם מילדים אלה תוכלו ללמוד עבודת השם מהי", החכים הרב את תלמידיו. "הם מתלכלכים וקופצים בבוץ כרצונם, ולא אכפת להם מה יגידו עליהם הבריות. אף אתם בני עִסקו בתורה ועשו את רצון הבורא ואל תבושו מפני המלעיגים עליכם".
לאור משל נפלא זה שכתב רבנו יוסף חיים מבבל, ה'בן איש חי', ניגש לפירוש נפלא על מילות הפסוק "והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה": מכל דבר שיהודי רואה עליו ל'הפשיט' את המקרה הספציפי ש'עלה' לפניו; להתבונן, להעמיק, לקחת מוסר השכל. לא להסתפק בהבטה שטחית וחיצונית, אלא אף 'וניתח אותה לנתחיה'. לרדת לעומק העניין וללבן מכל הזוויות.
• • •
עכשיו נותר לנו להבין למה התורה פתחה בנדבה.
אולי אפשר לומר שאת זה בדיוק באה התורה ללמד: מה פתאום יהודי מביא קרבן נדבה? לא כי מתחשק לו, לא כי 'נחה עליו הרוח'. ממש לא.
"והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה": גם בנושא כמו נדבת הלב צריך שיהיה ליהודי ברור ומובן למה הוא עושה זאת. מפני אהבת הבורא, מפני הרצון להתקרב אליו עוד על ידי ה'קרבן'. בשום אופן לא 'סתם ככה'.
אנחנו רואים כל החיים 'שיניים'. חבל לחכות עד לתשובת 'חברה קדישא' כדי לבדוק מה הן כל ה'שיניים' שראינו…
