כותרות העיתונים והרשתות החברתיות יצאו בשבוע שעבר בזעקות, וזאת משום שבכפר הפלסטיני ביתא הסמוך למאחז אביתר, הציתו הפלסטינים מגן דוד ובתוכו צלב קרס. אין ספק, מפגן אנטישמי של ממש.
מזה מאה ימים שפלשתינים מהכפר נכנסים לעימותים עם כוחות הביטחון, בפעילות שמועתקת מגבול רצועת עזה על ידי הפגנות אלימות נגד הישארות צה"ל בסביבת הכפר ביתא ומאחז אביתר, שהוקם בחודש מאי לאחר רצח יגאל גואטה בפיגוע ירי, לא פעם גם נהרגו בהן פלסטינים.
ההפגנות הללו כוללות יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה וגלגול צמיגים בוערים לעבר כוחות צה"ל ומג"ב, שמנגד מגיבים באמצעים לפיזור הפגנות ובירי כדורי רוגר בדרישה לפנות את מאחז אביתר.
המאחז אומנם פונה בחודש שעבר לאחר פשרה עם התושבים. במסגרת הסכם הפשרה עם הממשלה, הקרקע נשארה בשליטת הצבא ומעמדה ייבחן במינהל האזרחי, אך ההפגנות והעימותים נמשכים.
כרוניקה של עימותים
עימותים ביהודה ושומרון מול חיילי צה"ל ושוטרי מגב אינם דבר חדש, אך הזכורה שבהם הם מהומות הר הבית בשנות האלפיים, עת עלה יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון להר הבית, מה שגרם למתיחות ולמהומות במקום, שהובילו מהר מאוד להבערת השטח כולו גם בשטחים שעל פי מערכת הביטחון היו האירועים החמורים ביותר מאז קום מדינת ישראל.
האירועים החלו בהפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל עם ערביי יהודה ושומרון לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ולאחר קריאתו של חבר הכנסת דאז עבד אל-מאלכ דהאמשה להציל את מסגד אל-אקצא (נשמע מוכר?).
ההפגנות הובילו לחסימת כבישים כמחאה, וכתוצאה מכך הידרדרו במהירות לעימותים בין המתפרעים לכוחות המשטרה ועוברי אורח. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסוימים גם ירי אש חיה, לעבר המתפרעים. עד אשר שככו כעבור שבוע, האירועים הידרדרו להצתות ומהומות בערים ובכפרים ערביים ומעורבים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל ולאורך ואדי עארה, ובמקרים רבים נרשמו התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה והערבים ובין ערבים ויהודים.
ממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, נעתרה לבקשת הנהגת ערביי ישראל והקימה ב-8 בנובמבר 2000 ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים בראשות השופט תיאודור אור ('ועדת אור'). במסקנותיה בדו"ח שניתן ב-1 בספטמבר 2003, מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. על מסקנות הוועדה נמתחה ביקורת, הן בקרב הממשלה והכנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.
במהלך ביקור פצועים בבית החולים איכילוב, התייחס ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לביקורת מימין על מדיניות ההבלגה הנמשכת של ישראל למרות הפיגוע ואמר משפט שלימים יכנס לפנתיאון הישראלי: "גם איפוק הוא מרכיב של כח"
ועדת תיקון או קלקול?
כבר עם תחילת החקירה, ועדת אור הזהירה 14 אישים במערכת הממשלתית והציבורית כמועמדים לאישומים שונים על פי תפקודם לפני, בזמן ואחרי האירועים הנידונים. את חלקם האשימה הוועדה, ואת חלקם זיכתה מאשמה.
בין המומלצים הוא כמובן ראש הממשלה דאז אהוד ברק, שהואשם בין היתר באי התייחסות מספקת לתהליכים שהתרחשו אצל ערביי ישראל לפני האירועים, באי קיום דיון בעניינם, אי מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה במהלך הימים הראשונים של האירועים ובאי מתן הנחיה לתחקר את פעולות המשטרה, וזיכתה אותו בחלק מהאשמות שהואשם במסקנות דו"ח הביניים של הוועדה.
מי שעוד הואשם הוא השר לביטחון פנים דאז, פרופסור שלמה בן עמי, שהואשם בכך שלא פעל לסגירת הפערים בכוח האדם ובמוכנות של המשטרה, בירי כדורי גומי לעבר המפגינים, התעלמות מהצפי לאירועים, עד כדי כך שהמלצת הוועדה הייתה למנוע ממנו לשמש יותר כשר לביטחון פנים.
גם ראשי המגזר הערבי לא נוקו ממסקנות הוועדה, בין היתר הואשמו השיח' ראאד סלאח, ח"כ דאז עזמי בשארה, שנמלט לאחר שבע שנים משום שנחשד בריגול לטובת חיזבאללה, ומסתבר כי כבר אז התריעו מסקנות הוועדה שאמרו כי הוא הואשם בהבעת תמיכה באסירים הביטחוניים, בשימוש בביטוי "אינתיפאדה עממית", בעידוד החזבאללה ובעיקר בעידוד האלימות באירועי אוקטובר ולפניהם, וכל זאת בסיוע מפלגתו בל"ד, וכבר אז הכתובת הייתה על הקיר. כמו כן, הואשם ח"כ דאז עבד אל-מאלכ דהאמשה.
אך יותר מכל, מי שחטפו את עיקר האש במסקנות הוועדה היו אלו ראשי משטרת ישראל וקצינים בכירים שלגביהם טענה הוועדה כי התרשלו במשימתם, החל ממפכ"ל המשטרה דאז יהודה וילק, שלגביו אמרה הוועדה כי כשל כישלון מקצועי מהותי וכן הפר חובת אמון כלפי הדרג המדיני. הוועדה אף המליצה שלא ימלא יותר תפקידים בתחום ביטחון הפנים.
ההאשמות הוטחו גם במפקד המחוז הצפוני של המשטרה בעת האירועים, ניצב אליק רון, שגם לגביו המליצה הוועדה שלא ימלא יותר תפקידים בתחום ביטחון הפנים. את ניצב משנה משה ולדמן, אז מפקד מרחב העמקים, מצאה הוועדה כאחראי לכשל תפקודי חמור ואף לחריגה אתית קשה בנושא התחקירים – ולמרות קידומו במשטרה בעת הדיונים המליצה הוועדה לשחררו משורות המשטרה.
את ניצב משנה בנצי סאו, מפקד מג"ב צפון דאז, מצאה הוועדה אחראי לכשל תפקודי מהותי, וכתוצאה מכך המליצה, למרות קידומו של סאו במהלך דיוניה, למנוע את קידומו במשטרה למשך ארבע השנים מפרסום הדו"ח, אולם למרות זאת המשיך במשטרת ישראל, ואף הגיע עד לתפקיד של ממלא מקום המפכ"ל. זאת, לצד האשמות שהוטחו בפני שמות נוספים כמו ירון מאיר, שמואל מרמלשטיין, נ"י, מורשד ראשד, שמילאו תפקידי מפתח מרכזיים באירועים.
משומרי החוק למותקפים
חמש שנים אחרי אירועי אוקטובר 2000 החליטה המחלקה לחקירות שוטרים לסגור את תיקי החקירה נגד שוטרים שהיו מעורבים בירי ממנו נהרגו 13 אזרחים ערבים. מח"ש אף בחרה לתקוף את משפחות הקורבנות ש"סירבו לשתף פעולה עם חוקרינו".
ועדת החקירה של מח"ש הגיעה למסקנה כי "אין מנוס מסגירת כל תיקי החקירה – חלקם בשל היעדר ראיות מספיקות וחלקם מכיוון שלצערנו לא עלה בידנו לעצור את השוטרים האחראים על ביצוע העבירות"
במסיבת עיתונאים שכינס ראש מח"ש דאז, הרצל שבירו, הוא אמר כי "יש לנו כמה טרמפיסטים, אישי ציבור, פוליטיקאים ואחרים, שמנסים להכניס בממצאים ובמסקנות של חקירת מח"ש טענות קיפוח של הציבור הערבי. הם יטענו ודאי כי מדובר בטיוח או טאטוא. שאף אחד לא ילמד אותנו איך חוקרים ולא יפקפק במשוא פנינו. לפוליטיקאים שיצרפו את ממצאי החקירה לטענות של קיפוח אני אומר, לכו למגרש אחר לא של מח"ש".
אולם כל זה מעט מידי ומאוחר מידי, מרביתם של הקצינים הבכירים פרשו מהשירות, תדמית המשטרה נפגעה, ידיה נכבלו בשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, נהלים חודדו, והחשש מפני העמדה לדין בכל הפרת סדר ניכר ונשקף לכל.
לאחר הפיגוע הרצחני בדולפינריום, במהלך ביקור פצועים בבית החולים איכילוב, התייחס ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לביקורת מימין על מדיניות ההבלגה הנמשכת של ישראל למרות הפיגוע ואמר משפט שלימים יכנס לפנתיאון הישראלי: "גם איפוק הוא מרכיב של כח".
אולם כל מי שעקב וראה את הסרטונים של האלימות באירועי הפרעות האחרונים של ערביי ישראל במהלך ימי מבצע שומר החומות לא יכל שלא להתרשם מכך שאובדן ההרתעה ואיפוק היתר מצד השוטרים, גרמו לא אחת להתגברות האלימות, שהופסקה רק לאחר פיזור בכוח.
