"אל תרגיז ג'ינג'ים וקירחים", היה הטיפ של נחשון לאלעזר.
למראה עיניו התוהות של אלעזר, התנדב נחשון להבהיר מדוע לא: "הג'ינג'ים הם חמי מזג. אם תרגיז אותם – זה עלול להיגמר רע".
– "ולמה לא קירח?"
"לך תדע", הפטיר נחשון, "אולי פעם הוא היה ג'ינג'י"…
• • •
מלך אדום לא נותן לישראל לעבור בגבולו כדי לקצר את הדרך. בציוויו של הקדוש ברוך הוא לא נלחמים בני ישראל עם אדום, אלא נוטים מעליו. התחנה הבאה: הֹר הָהָר.
ואז מתרחש אירוע קשה: "ייאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא אל הארץ". אהרן הכהן, אוהב השלום ורודף השלום – נפטר. "ויבכו את אהרן שלושים כל בית ישראל".
שבע פעמים מוזכר אהרן בפסוקים המתארים את פטירתו, והגאון רבי אברהם פלאג'י מציין דבר מעניין: בכל התורה כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה את משה בהקשר לאהרן, הוא מציין 'אהרן אחיך'. אפילו במי מריבה – מספר פסוקים לפני תיאור פטירתו של אהרן – נאמר "קח את אהרן אחיך".
פה מצטווה משה להיפרד מאהרן, ופתאום הציווי הופך רשמי, לקוני: "והפשט את אהרן את בגדיו". שום אחווה. שום קרבה.
הלא דבר הוא.
"נעשה תחרות עד לברזייה?" הציע שלומי בשובבות.
"היא מקולקלת", הוציא לו רמי את האוויר מהמפרשים ברגע אחד. מנגינת הנכאים שלו הוסיפה לדכדוך שאפף את החיילים שיצאו בעיצומו של חמסין ממטווח ירי קשה, לאחר שהמפקדים דרשו מהם דיוק מקסימלי וטרטרו אותם שעות ארוכות באימונים.
החום איים להטריף את דעתם. אם הייתה הברזייה פעילה, היו יכולים להתרענן מעט ולהשיב את נפשם בלגימת מים קרים לפני שיחזרו לבסיס.
עודם משרכים רגליים ושוקי יצא החוצה מהשורה בריצה לכיוון הברזייה.
"היא מקולקלת, אומרים לך", צעק לכיוונו רמי.
שוקי התעלם והמשיך לרוץ אל הברזייה. החברים גררו רגליים לאט לאט, מחליפים ביניהם בדיחות קולניות על שוקי ה'חכם' שבטוח שהוא מבין יותר מכולם.
בדקות שנותרו עד שיצטמצם המרחק ביניהם, ניסה שוקי שוב ושוב להוציא מים מן הברזייה. דפק פה, משך שם, התעסק עם החיבורים שמאחורי המכשיר, ו… הפתעה. עד שהגיעו חבריו לנשק – הברזייה החלה לפעול.
"כל הכבוד!" התרגשו החברים וטפחו של שכמו בהערכה.
כולם הסתערו על המים בצימאון ושתו לרוויה. שטפו את פניהם ובשובבות התיזו מים אחד על השני.
"תגיד", דחק אחד מהם מרפק בצלעו של שוקי בדרך לאוטובוס, "למה המשכת אל הברזייה כשכולם צעקו לך שהיא מקולקלת ואפילו צחקו על חשבונך?"
שוקי הביט בפליאה בחברו ששפתיו נעות וקולו לא נשמע. אחרי שנייה מילא חיוך רחב את פניו. הוא שלף מתעלות אוזניו זוג אטמי אוזניים שנותרו בהן ממטווח הירי וגרמו לו ניתוק זמני…
טבע האדם – מבאר רבי אברהם פלאג'י, בספרו 'אברהם אנכי' – להיות מושפע מהרגש שלו. בפסוקים אלו המספרים על פטירת אהרן לימד אותנו הקב"ה יסוד חשוב: עצם האזכור ברגעים אלו למשה שמדובר ב'אחיו', יהפוך את המשימה עצמה לקשה הרבה יותר.
משה נזקק להתגבר על נטייתו הטבעית ולשלוט בעצמו כדי להעביר את תפקידו של אהרן בחייו לבנו. בלשון רבי אברהם פלאג'י, היה צורך ב"אבירות הלב".
לכן נמנע הקב"ה מאזכור קשר האחווה בין משה ואהרן, למרות שהעובדה עצמה אינה משתנה. היו אחים ונותרו אחים. אבל ההימנעות מאזכור מקלה במשהו על הקושי.
• • •
לפני מספר שנים יצא לי לספר במהלך שיחה לבבית את הבדיחה מתחילת השורות באוזני קירח שאכן היה ג'ינג'י… לשמחתי הרבה הוא נהנה ממנה כל כך והרגיע את מצפוני, אבל את הסומק שפשה בי באותם רגעים ראשוניים אחרי שסיימתי לספר וקלטתי למי אני מספר אותה – אני זוכר בבושה עד היום…
אזכור של דברים או מעשים מסוימים מציף בנו בהכרח תחושות הנגזרות מהרגש הקשור בהם. מפטירתו של אהרן נוכל ללמוד שכדאי לסנן מילים ומחשבות שיש בהן כדי להחליש או לרפות ידיים.
מצוין וטוב שניזהר יותר בדיבור המופנה כלפי אחרים, אבל חשוב לא פחות לנהוג ב'אבירות הלב' כלפי עצמנו. לעקור מתודעתנו את המחשבות והמשפטים שאומרים לנו שאיננו יכולים ומוטב להרפות.
המציאות אמנם לא משתנה בעקבות 'אטימת האוזניים' הזו, אבל המוטיבציה שלנו לגמרי כן. לרוב, אפילו הברזייה חוזרת לעבוד…
