א. בדצמבר 2018, עם התפזרותה של הכנסת ה-20, הקימו הצמד נפתלי בנט ואיילת שקד את מפלגת 'הימין החדש'. מטרת המיזם היתה שאפתנית מאוד: הקמת בית פוליטי לאנשי ימין משלל הגוונים והסגנונות שמתקשים לראות בליכוד כתובת. הריונו של הרעיון החל אמנם מס׳ שנים לפנ״כ, עת גמלה בליבו של בנט ההבנה כי ההנהגה לא תצמח ממפלגה סקטוריאלית, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה האירוע בו שלח רה״מ נתניהו את ראש המל״ל מאיר בן שבת לרב דרוקמן במטרה לשכנע את 'הבית היהודי' להישאר בממשלה. באותה תקופה התפטר ליברמן ממשרד הביטחון ובנט מיהר להציב וטו לנתניהו: או שהתיק הנחשק מגיע לידי או שאני מפיל את הממשלה. סוף דבר הפגישה אכן נשאה פרי ובנט ושקד התקפלו ברגע האמת.
זאת היתה נקודת מפנה: בנט חש בכל הווייתו את מגבלותיו. הוא הבין שכל עוד למכתבי הרבנים יש חלק בשינוע מצביעיו לקלפי – הנשק הפוליטי שלו מחורר, נטול כדורים, חסר יכולת לפגוע. בהינתן שדרכו בליכוד חסומה ע״י נתניהו עוד מ-2009, ובהינתן שההתפלשות במגזריות מונעת המראה ממשית, נאלץ בנט לחשב מסלול מחדש. נקודת ההנחה הייתה שישנו נתח מספיק מוצק של מצביעים שמצד אחד תומך בשמרנות מדינית וכלכלה חופשית ומצד שני בשל לבשורה פרסנולית חדשה.
הסקרים הטריים גיבו את ההנחה הזו. יום למחרת ההכרזה קיבלה המפלגה מספרים חלומיים: 14-13 מנדטים. הצמד בנט את שקד החל לשאוף אוויר פסגות. היה נדמה שגם אם בסוף, כפי שארע לא פעם, תוצאות האמת יהיו רחוקות מהסקרים וההתלהבות הראשונית תלך ותדעך – עדיין יהיה ניתן לייצר כוח פוליטי אמיתי שייאלץ את נתניהו להיפרד ממשרדים שעד היום נמנע מלתת לנאמניו האמביציוזיים בימיו כיו״ר אופוזיציה. "עדיפים ששה מנדטים עצמאיים משנים עשר שכפופים לדעת הרבנים", אמרו לעצמם, (עפ"ל).
אבל אז קרה משהו שבנט לא הביא בחשבון. חודשיים לאחר הקמת ״הימין החדש״, לאחר לחץ ציבורי-תקשורתי עצום, חברו בני גנץ – הכוכב החדש של הזירה – ויאיר לפיד לרשימה אחת ויצרו אלטרנטיבה למפלגה המובילה בגוש הימין. לראשונה מזה שנים התקבלה תמונה אמיתית של קרב ראש בראש. בנימין נתניהו מול בנימין גנץ. בלילה אחד קיבל מחנה המרכז-שמאל זריקת עידוד. ניחוחות של שינוי ריחפו בחלל האוויר. ההתעסקות בחישובי המפלגות הקטנות הוזנחה לטובת השאלה הגדולה: מי ראוי להוביל את מדינת ישראל. כתבים עמדו על טיבו של גנץ, על טירונותו הפוליטית, על שאלת כשירותו, על יכולתו לעמוד בלחצים. אחרים ציינו את שרשרת תפקידיו בצה״ל, את ישיבותיו הקבועות בקבינט הביטחוני, את כמות הפלאפלים שעל כתפיו.
עבור נתניהו מדובר היה במתנה של ממש. השיח האינטנסיבי במפלגה החדשה, עמידתה על קידומת 3 בסקרים והמשוואה גנץ VS נתניהו – העניקו לו את הקמפיין המיטיבי: שידור תחושת חירום, יצירת מצג של אבדן שלטון, הנדוס אווירת חשש ודאגה. בליכוד שמו דגש על החשיבות של המפלגה הגדולה. הטעימו ששלושה מנדטים יותר לכחול לבן עשויים להכריע את המערכה. הסיפור כמובן, כמו תמיד, היה מספרי הגוש ולא המפלגה הגדולה ביותר, אבל הקמפיין הזה נועד לשרת את מטרותיו של נתניהו: הבערת השטח הליכודי והורדת בנט עד למינימום.
כתבים עמדו על טיבו של גנץ, על טירונותו הפוליטית, על שאלת כשירותו, על יכולתו לעמוד בלחצים. אחרים ציינו את שרשרת תפקידיו בצה״ל, את ישיבותיו הקבועות בקבינט הביטחוני, את כמות הפלאפלים שעל כתפיו
נתניהו הצליח. הצליח יותר מדי. בנט ושקד לא צלחו את אחוז החסימה. המיזם נפח את נשמתו בטרם יצא לאוויר העולם. לא עזרו כל מאמציהם להסביר שנתניהו בין כה וכה יהיה ראש הממשלה והשאלה האמיתית היא הרכב הקואליציה שיחזיק. לא הועילו כל אזכוריהם את בחירות 2009 בהן ציפי לבני קיבלה יותר מנדטים ונשארה באופוזיציה. גם תחנוניהם ביום הבוחר ואזהרותיהם מפני קריסה אפשרית נפלו על אוזניים ערלות.
בכירי המפלגה מיהרו להאשים את נתניהו ששתה יותר מדי, שהכה ללא רחם, שחתך ללא הבחנה, שלא נזהר מספיק. אך הכתובת העיקרית ל״אשמה״ היתה באיזוריה החדשניים של כחול לבן. עצם תקומתה דחקה את בנט ושקד לשוליים ואיינה את דיוני גודל ימניותו של ראש הממשלה. עצם ייסודה הפכה את הבחירות לקרב צמרת ״ימין מול שמאל״. נתניהו היה זה שנהנה מהפירות וניצל את המצב לטובתו. אבל אותו ״מצב״ לא היה מתאפשר לולא מול הליכוד עמדה מפלגה שקראה תיגר ממשי על השלטון. התמונות על המרקע – עמודות מנדטים זהות של שתי המפלגות הגדולות – עשו את שלהן.
ב. גם מי שלא בוחש בטוויטר באופן יומיומי יתקשה לפספס את המשוואה שנתניהו מנסה ליצור בשבועות האחרונים. בכל ראיון, בכל סרטון ובכל מדיה אפשרית חוזר נתניהו על המנטרה; הבחירות האלה הן על השאלה מי ינהיג את מדינת ישראל: אני או יאיר לפיד. לא בנט, לא סער ובטח שלא אביגדור ליברמן. רק לפיד. ושוב, לפיד. הוא היריב הבלעדי.
נתניהו, כפי שניתן לראות במוחש, מתעקש למצב את לפיד כדי לשחזר כמה שיותר את שלושת הסבבים האחרונים: מפלגה שנתפסת כאלטרנטיבה בגוש הנגדי, ריכוז האנרגיה סביב מועמדה לראשות הממשלה והתעסקות חוזרת ונשנית סביב מידת התאמתו לתפקיד. כך מתחדד היתרון של המפלגה ממול (במקרה הזה נתניהו) וכך גם נפגעות מפלגות האחרות בגוש (בדיוק כפי שארע לאורך השנים).
מקובל להניח ששני המועמדים חפצים במאבק הזה. כאמור, תמונת הראש בראש מגביהה את עמודת המנדטים של שני הצדדים באופן משמעותי. אבל משום מה, בניגוד להיגיון הפוליטי הטבעי, ובניגוד למה שהורגלנו, המועמד המוביל במחנה המרכז-שמאל מסרב להיגרר למשבצות הקבועות. גילול קצר ברשתות החברתיות של יו״ר יש עתיד, יאיר לפיד, מעלה תמונה מעניינת: אף אזכור של כוונתו להיות ראש הממשלה. שום שיח אישי על שאיפה להחזיק בהגה. כל הפוסטים והסרטונים מתמקדים במסר אחד: ממשלה שפויה. נורמלית. אחרת.
גם בראיונותיו בכלי התקשורת השונים נזהר לפיד מלדוש בזהותו של ראש הממשלה הבא. הוא מדבר על ניהול משבר הקורונה, על הצורך בשמירה על הדמוקרטיה, על שלושת כתבי האישום כנגד נתניהו, על הסכמיו עם בן גביר, על עצמאות בית המשפט העליון, ושוב, משנן את החיוניות ב״ממשלה שפויה״. על פניו זה מוזר. אני מספיק זקן כדי לזכור שעוד ב-2015, מס׳ חודשים לאחר הקמת הממשלה ה-34, הרבה לפיד להדגיש כי ״בבחירות הבאות זה או נתניהו או אני״. כך, בראיון לרדיו 103 אמר אז: ״אם אתם שואלים מי יהיו המועמדים לראשות הממשלה, הנחת העבודה שלנו שזה יהיה נתניהו ואני, מפני שאנשים מבינים שהשמאל לא ייקח פה בחירות, אז הבחירות הבאות יהיו בין המרכז לבין הימין״.
לא צריך להרחיק לכת. במהלך החודשים שחלפו מאז התפרקותה של כחול לבן וכניסת גנץ לממשלה תחת נתניהו הצהיר לפיד מעל כל במה כי הוא האיש היחיד שמסוגל להוביל את המחנה. הוא התגאה בכושר העמידות שלו, בעמידה בהבטחותיו, באורך ניסיונו הפוליטי ובהיותו נחוש ועקשן. אפילו את העימותים הרטוריים הבלתי נשכחים במליאת הכנסת צייר לפיד כעדות לחשש של נתניהו ממנו ומיכולותיו. ועכשיו, דממה. שקט. אף שימוש במונח ״אני״. שום הכרזות כמו ״אני בעל הסיכויים הטובים להרכיב את הממשלה הבאה״, ״אני אוביל מכאן ואילך״, ״אני אעמוד בראשות ממשלה שתבטיח עתיד טוב יותר״.
״אם אתם שואלים מי יהיו המועמדים לראשות הממשלה, הנחת העבודה שלנו שזה יהיה נתניהו ואני, מפני שאנשים מבינים שהשמאל לא ייקח פה בחירות, אז הבחירות הבאות יהיו בין המרכז לבין הימין״
יאיר לפיד ב-2013
כל הנ״ל מוביל למסקנא שלפיד נוקט באסטרטגיה ייחודית ומחושבת. המסרים שמשחרר רחוקים מלהיות מקריים. ההדגשות מוקפדות ונבחנות בפינצטה. גם ההתעלמויות משאלת כהונתו כראש ממשלה נולדו לאחר מחשבה מאומצת.
ג. בבסיס אותה מסקנא עומדת תקרת הזכוכית המפורסמת שמזוהה עם לפיד. תקופה ארוכה מנסים פרשנים להבין איך זה שיו״ר יש עתיד, שסירב להיכנס תחת נתניהו, שנתפס כמי שמילתו מילת ברזל ואשר נהנה מהילת תפקיד יו״ר האופוזיציה – מתקשה להתרומם. במבנה הפוליטי הנוכחי, בהיעדר מועמד ממשי מהמרכז שמאל, לרשותו של לפיד עומדים כל התנאים לנסיקה אפשרית. משום מה זה פשוט לא קורה.
לפיד, כך גורסים יודעי דבר, הפנים שאת המציאות הנוכחית קשה לשנות באופן דרסטי. בוחרים רבים, משמאל ומימין, מתקשים לעכל אותו כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה. ייתכן שהעיכול מתעכב בגין המחסור ברזומה הצבאי שהישראלים כל כך אוהבים, ייתכן שזיגזוגיו הרבים לאורך השנים פגעו קשות ברצינותו, ולא מן הנמנע גם שצריבתו בתודעה כמגיש ״אולפן שישי״ משפיעה רבות על הקושי לבלוע אותו כדמות הפוליטית הבכירה ביותר. בהתאם לזאת, הוא מנהל קמפיין ששם דגש על ״ממשלה שפויה״ מכיוון שזו הדרך האפקטיבית, לפחות לתפיסתו, לייבא מצביעים נוספים. כאלה שהצגת לפיד כמועמד לראשות ממשלה מרתיעה אותם, אבל כשזה מגיע כחלק ממארג רחב (״ממשלה שפויה״) – זאת כבר אופציה שנשמעת אצלם סבירה יותר.
ההסבר הזה יכול להניח את הדעת, אבל הוא לא נותן מענה מלא להתנהלות הזהירה של לפיד מול גדעון סער. סוף כל סוף, הוא צריך לפתוח פער על ״תקווה חדשה״ ולהוביל באופן ברור את המירוץ כדי לא להותיר ספק לשלל המפלגות בגוש ביום שאחרי מי צריך לעמוד בראש. באופן די מפליא, שני הצדדים מקפידים שלא לתקוף זה את זה. עד כדי כך מקפידים שכאשר ח״כים ביש עתיד נשאלים על סער – הם משתדלים לחמוק באלגנטיות וממהרים לתקוף את נתניהו. פה ושם אמירה רפה שתולדתה במראיין עיקש, אבל בגדול, שום זריקת רפש הדדית, שום חילופי מהלומות ממשיים, אף לא אמירה נגטיבית קונקרטית.
לא יהיה מופרך להניח שבין שני הצדדים מתקיים תיאום. לאו דווקא ברמת פגישות פנים מול פנים או שיחות טלפון יום יומיות (אם כי גם זו איננה אופציה רחוקה), אלא יותר כמו הבנות שקטות ואסטרטגיה משותפת שמובילה לזהות אינטרסים, וכדלהלן.
אחת השאלות הכי חשובות ובוערות של הבחירות היא כמה מנדטים מביא סער מהליכוד. האם הקמת מפלגה חדשה בידי מי שהיה בשר מבשרה של התנועה הותיקה יכולה להביא לגילוח מנדטים מהמאגר הליכודי? סער סבור שכן. האהדה שצבר שם במרוצת השנים, הגעת אלקין, היכרותו את השטח והצטרפותם של לא מעט פעילי ליכוד לשעבר ל״תקווה חדשה״ – כל אלה נוטעים בו את היסוד להניח שאפשר לנגוס באופן משמעותי בנתח הפוטנציאלי של הליכוד. אבל, וזה אבל גדול, בשביל לשמור על סיכוי ממשי שאותו נתח יישאר ביום פקודה – הוא מוכרח לשכנע שיש לו סיכוי אמיתי להרכיב ממשלה. שהרי גם אם קיימים בוחרים ליכודיים שרואים בסער איש ראוי, הם לא יבחרו בו כצלע שולית בממשלה שרוב הרכבה הוא ממפלגות המרכז שמאל. הם מוכנים ״להקריב״ את הפתק שלהם עבור סער בעיקר אם ייתפס כמועמד ממשי לראשות הממשלה.
במילים אחרות: הסיכוי של סער להביא מנדטים מהימין הרך/מתון ברגע האמת הוא רק אם יצליח לשמור על המצב הנוכחי בסקרים (שנע סביב 14 מנדטים) ורק אם יצליח להיתפס כאופציה אמיתית להצלחה. ברגע שיירד – יגברו סיכוייו לרדת עוד. הצהרות והכרזות על יכולת להרכיב ממשלה בזמן שעמודת המנדטים בסקרים נעה במחוזות החד ספרתיים – נשמעות במקרה הטוב לא אמינות ובמקרה הרע מגוחכות.
מטרת העל של לפיד וסער היא קודם כל למנוע מנתניהו את ה-61 אצבעות כולל בנט. מימוש המטרה הזו חייב לעבור בנגיסה משמעותית מה-36 מנדטים שהצביעו בבחירות האחרונות לליכוד. כאן מגיעה האסטרטגיה המשותפת: לפיד לא נגרר לקמפיין הראש בראש ולא הולך על הראש של סער (עמו הוא מתמודד על חתך אלקטורלי מסוים) כדי: א. להישאר בטווח מרחק מהליכוד (לפחות בסקרים) ובכך למנוע מנתניהו להלהיב את בוחריו. ב. להשאיר את ״תקווה חדשה״ עם דו ספרתי ובכך לשמור על הסיכוי להישארות מצביעי ליכוד פוטנציאליים.
מטרת העל של לפיד וסער היא קודם כל למנוע מנתניהו את ה-61 אצבעות כולל בנט
אסביר: אצל סער נמצאים כרגע לא רק מצביעים ימנים שחשים איזשהם רגשות מעורבים כלפי נתניהו, אלא גם, ואולי בעיקר, בוחרים שמאסו באופן עמוק בשלטונו. עמדותיהם לא ממש קרובות לעמדותיו של סער והצבעתם עבורו היא בעיקר פעולה טקטית. לכן, ברגע שלפיד ייגרר למגרש שנתניהו מנסה להכניס אותו אליו וידגיש את הקרב ראש בראש – סביר להניח ששלושה-ארבעה מנדטים עם נטייה למרכז, אותם מנדטים שחונים כרגע אצל סער, יעברו ללפיד בשל דימויו באותה נקודת זמן כאיום ממשי יותר על נתניהו (וגם כביכול בשל ההתעסקות המקיפה סביבו בידי הליכוד). הלבנה הזאת תפיל עוד לבנה ועוד לבנה ובסוף החומה כולה, הרעועה גם כך, תהיה על סף התרסקות. כלומר, לפיד השכיל להבין שבכדי לייצב את הלבנה המתנדנדת מהימין השוכנת אצל סער – לבנה שהיא קריטית למשחק הגושים – הוא מוכרח ״לפרגן״ לו לבנה מהמרכז-שמאל שתחזיק אותה בחיים.
לפיד וסער הם פוליטיקאים מיומנים. הם מבינים היטב (ומן הסתם גם ליברמן לא חסך את תובנותיו בנושא) מדוע נתניהו מנסה למשוך לכיווני הראש בראש מול ״יש עתיד״. הם מודעים לפוטנציאל הגלום עבורו במשוואה כזו, בדיוק כפי שארע במערכות הבחירות החולפות עם בני גנץ. לכן הם עושים הכל כדי לא להיגרר לשם. סער גם מכיר מקרוב את השטח הליכודי. הוא מודע להתעוררות הבייס כשהבית מאוים. הוא ולפיד לא יתנו לנתניהו את התענוג לייצר מצג כזה.
כאמור, ללפיד יש אמנם תקרת זכוכית מסוימת, ולקידומת 3 אין לו סיכוי להתקרב גם אם יילך על הראש של סער, אבל די ברור שאם היה משתלב עם קמפיין נתניהו ומציף את השאלה ״זה או אני או הוא״ ולא מפזר רק מסרים על ״ממשלה שפויה״ – הוא היה מגיע לקידומת 2 כבר בסקרים. זה לא שאין לו עניין במנדטים. לפני הכל ואחרי הכל, זהו הכלי המרכזי במשחק הפוליטי. אבל בקונסטלציה הנוכחית הוא מבין שעדיפים לו 18-20 איתם יוכל לפעול, מאשר 23-24 שידרדרו את סער, יתנו לנתניהו גפרור להדליק את אחוזי ההצבעה ויחבלו בתמונה הגדולה והרחבה.
מוקדם לקבוע כיצד תתפתח הדינמיקה לקראת הישורת האחרונה. מאוד קשה לשמור על טקטיקה זהירה שבוע לפני יום הבוחר. הלחץ אז בשיאו, המסרים מתחדדים, הרעל נעשה סמיך יותר, הנוכחות התקשורתית עולה והשאלות מוטחות בזו אחר זו בקצב מסחרר. המציאות המתוחה מייצרת בינאריות יתר וצובעת הכל בצבעי שחור לבן. ובכל זאת, מה שחשוב כרגע לצמד החולק יריב משותף מובהק, בעיקר לבוגר הליכוד, זו התמונה הוויזואלית שמשדרת יציבות ועמידות לאורך זמן כמפלגה עם בסיס מוצק של מצביעים. דווקא לנוכח הפריכות הגדולה שקיימת בקרב תומכי סער – מתגבר הצורך לנטוע בתודעה של אותם מתלבטים ומצביעים רכים את הסיכוי להרכבת ממשלה בידיו. המטרה היא, שגם אם בתוצאות האמת לפיד ישאב את אותם מנדטים של מרכז-שמאל החונים אצל סער ויגרוף אותם לכיסו, המנדטים הימניים – אלה שנשענים בעיקר על הצלחתו של סער ומסרבים לראות ב״יש עתיד״ אופציה – יישארו באמתחתה של ״תקווה חדשה״. כך לפחות מקווים שם.
