הגדי האחד: לאחר שביארנו את המנהג של קמחא דפסחא ואת אמירת שיר השירים, מכאן לפיוט נוסף ומופלא: "חד גדיא".
"מחבר זה כתב השיר בדרך חידה במשל נסתר ונפלא, כדי שהבאים אחריו ישתוממו על זה, וכל אחד יתן אל ליבו להתבונן בה ולפתור החידה. ועל כן כל אחד יפרש שיחתו כיד ה' הטובה עליו, ועל ידי זה ירבו לספר ביציאת מצרים, כי על פי רוב כל אחד ירצה לפתור את החידה"… כך מובא בשם התשב"ץ,
על פיוט ה"חד גדיא. הפיוט שבהגדת "רוח דודאים” מובא כי הוא נתקן בשנה ראשונה לאחר חורבן הבית, בהגדה אחרת משנת (תרמג) בשם "דמשק אליעזר" מובא ש”חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא”הוא בגימטריא “יהונתן בן העוזיאל”.
בספר ׳מטעמים החדש׳ (ווארשא תרס״ד) מביא המחבר טעם לפיוט הזה טעם שמהווה ההסבר לקדמוניותו "לפי שבפיוט הזה מרומז כל סדר תהלוכות בית ישראל מעת היו לגוי עד ביאת הגואל כב״א, על פי משל כל עגיגי התהלוכות האבות והאמהות וי״ב שבטי י-ה וענייני בית המקדש הראשון והשני וחורבנם והארבע מלכיות וביאת המשיח ותחיית המתים שיחי׳ במהרה בימינו ושאחר כך יבוטל היצר הרע מן העולם״.
פיוט ופירושיו
למרות כל הדעות על קדמוניות השיר, הרי שהפיוט לא מופיע באף אחד מספרי חז״ל. גם לא אצל הגאונים ורבותינו הראשונים, לא במכלול חיבוריהם ובוודאי שלא בסדר ׳הגדה של פסח׳ שלהם.
בכל סדרי ׳הגדה של פסח׳ של רבינו עמרם גאון, של רבינו סעדיה גאון, של הרמב״ם ושל עוד מרבותינו הראשונים, לא מצוי פיוט ׳חד גדיא׳, וכאמור הפעם הראשונה שפיוט זה מופיע, הוא רק לפני כארבע מאות ועשרים שנה. ב׳הגדת פראג׳, הפיוט מובא שם בשפה הארמית, ולידו תרגום לשפה היידיש – גרמנית, כשפזמונו המקביל ל׳חד גדיא, חד גדיא׳ הוא: ״איין ציקליין, איין ציקליין״.
ועם זאת זהו אחד הפיוטים המוכרים ביותר, שאף הפך ל"מטבע לשון", על פיוט זה חוברו מאות, פירושים, בהם חיבורים מיוחדים כמו גדי מקולס, אמרי בינה לרבי יוסף ענגיל, פסח התקוה, מקרא קדש, איל יצחק, מאיר עינים, כרם עין גדי, מאמר מרדכי, מלוא פי הגדי, נחמד ונעים, ועוד. ופרט מעניין: בשנת תקי״ז הדפיסו באמסטרדאם ׳סדר תפילות ושבחות ושירים לימי שמחת תורה וחופת נעורים, כפי מנהגי אנשי שינגילי יצ״ו וקהל קודש בקוגין׳, שם פיוט זה מופיע בין הפיוטים שרגילים לשורר בסעודת שבת של שבעת ימי משתה החתן והכלה….
זהירות בפיוטי הקדמונים
במשך הדורות היו תמיד כאלו שניסו לקרר, לזלזל וללעוג לפיוטים שיסודותיהם בהררי קודש, אחד מהאזהרות החמורות על הזהירות בפיוטי הקדמונים של ליל הסדר, נכתב על ידי ה"בעל שם ממיכלשטט" כהקדמה לפירושו על חד גדיא, בה הוא כותב: "הנה שמעתי דיבת רבים הקמים עלינו ומחרפים ומגדפים אותנו, ואומרים לנו: מה לכם אצל נגעים ואהלות, כלך אצל הגד"ה. מסוף דבריהם ניכר שכולה דברי היתול, וחוכא וטלולא מפיהם לא פסק ואומרים, לעג לך בזה לך אומה אומללה, מה זאת לכם לא כדברי חכם שבא ברמיז"א, רק כשאלת אינו יודע שבא בגרמיז"א הבא באחרונה, שאתם אומרים בלילי פסחים חד גדיא, שלא ראינו בכל ספריכם לא פשט או רמז סוד ודרש, שיספיק לרוות צמאון האדם. וכל היום לא פסק חוכא מפומא וסומכים גאול"ה לגעול"ה.
על כן יראת אלקים העירתני ולהבת אהבתו האירתני, הציקתני רוח קנאה קנאת ד' צב-אות תעשה זאת, לעשות פירוש מספיק על חד גדיא, ולהשיב לשואלים דבר ולא חצי דבר. ולהראות לכל העמים שרוח אלקים דיבר בו בבעל הגדה במראה, ול"ו בחידות, כדניאל איש חמודות שראה הר' מלכיות בעליות וירידות, ומעלות ישראל ושני החרבנות עד שיעשה ד' בגוג מלך המגוג נקמות, ויכלה הקוצים מן הכרם, כרם ד' צבאות, וביום ההוא לא יהיה עוד פחד וזועות, והקטן יהיה לאלף והאליל כליל יחלוף."
וכך גם רבינו החיד"א, שמגן בלהט על קדושת הפיוטים וכותב בספרו "חיים שאל" (ח"א סימן כ"א) כי הוא נשאל על "אחד שהיה מתלוצץ על פיוט "חד גדיא" שאומרים בערי אשכנז בליל התקדש החג ופער פיו, וקם אחד מהחבורה ונידהו. האם נידויו נידוי או שנידהו שלא כדין".
החיד"א עונה כי בודאי היה צריך לנדות את אותו אדם ו"כבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז, המיוסדים על החכמה האמיתית, כאשר דיבר בקדשו האר"י ז"ל. וכתבו בשם רבינו מהר"א מגרמייזא בעל "הרוקח" זצ"ל כי כל עניני פיוטיהם ודיקדוקיהם – קבלה איש מפי איש ורב מרב".
הדבר מיוחד לפיוט זה שעליו כתב בהגדת “מרבה לספר”, שחיבר רבי ידידיה טיאה וויל בנו של ה”קרבן נתנאל”, שכותב כי הפיוט חד גדיא ואחד מי יודע מקורו בקלף שנמצא בבית מדרשו של “הרוקח” בגרמייזא.
1״הנה פיוט זה מזמרין בכל תפוצות ישראל. ושמעתי שמצאו זה הפיוט ו׳אחד מי יודע׳ גנוז וכתוב על הקלף בבית המדרש של הרוקח בגרמייזא, וקבעו אותן לדורות לזמר בליל פסח. ואם כן, לא דבר ריק הוא, והחסרון תלוי בנו ורבים חתרו אל היבשה להבין דברי חכמים וחידותם כי לולי זאת לא קבעוהו, כי נראה כחוכא וטלולא בעיני המון עם״.2
למה הכלב מתערב
אחד הרעיונות המופלאים הכרוכים בפיוט זה, כרוך בשאלה שמלווה את הפיוט כולו, שכן הלוא החתול עשה שלא כהוגן כשאכל את הגדי, ואילו הכלב עשה כהוגן כשהעניש את החתול, ולכן המקל עשה שלא כהוגן כשהכה את הכלב, וכן הלאה, כשבסופו של דבר יוצא כי מלאך המוות עשה כראוי כששחט את השוחט. ואם כך קשה: מרוע איפוא נענש מלאך המוות והוא נשחט על ידי הקב״ה.
התשובה לזה נעוצה במעשה שהיה עם ר"י אייבשיץ, עליו מסופר שהוא נשאל בילדותו וענה: אמנם השונרא הזה רוצח הוא, רשע הוא. אבל אתה הכלב, מי עשה אותך לשופט? מה אתה מתערב"…
תלמידו של החתם סופר, הגאון רבי מנחם כץ – פרוסטיץ סיפר, כי רבו קיבל במסורה מרבו הגאון רבי נתן אדלר את סיפור זה, והם היו רגילים לספר זאת בליל הסדר.
מי שמביא את השאלה והתשובה בדרך זו ריש גלותא דבבל, רבי יוסף חיים מבגדאד, בפירושו ׳אורח חיים׳ על הגדה של פסח (ד״ה ברוך שומר), שהביא קושיה זאת וכתב: 1"אנחנו קודאין את פזמון ׳חד גדיא׳ כליל פסח אחר ההגדה… שמעתי מקשים כשם המפרשים ז״ל, כפזמון זה של ׳חד גדיא׳, כי הגה לכאורה נראה שהשונרא עשה שלא כדין דאכליה לגדיא, ואם כן הכלבא שנשך לשונרא עשה כדין, והחוטרא שהכה לכלבא עשה שלא כדין, והנורא דשרך לחוטרא עשה כדין, וכן על זה הדרך עד הפוך, ותמצא שנראה לכאורה חם ושלום שהקב״ה כביכול עשה שלא כדין חם ושלום, ואיך יתכן זה״.
״ותירצו בשם המפרשים, כי הגם שבאמת השונרא עשה שלא כדין דאכליה לגדיא, אבל עם כל זה יש עוון אשמה על הכלבא שנשך אותו, כי מי הכניסו בזה הענין להיות הוא גואל הדם של הגדיא ומי שם אותו שופט בארץ לשפוט שפוט ולמה נכנם בתחום שאינו שלו. ועל כן בא החוטרא והכה אותו בעבור זה, ונמצא שהחוטרא כדין עשה שהכה לכלבא, ומאחר שהחוטרא עשה כדין – ממילא הנורא עשה שלא כדין, וכן על זה הדרך עד הפוך, נמצא שהקב״ה עשה כדין, נמצא שכל זה הפזמון הוא בגוי על פי משפט זה שהכלבא נתחייב על שהכניס עצמו בעסק שאינו שלו״.2
גלות וגאולה
רבינו מרן ראש הישיבה בעל ה"דרכי שמואל" זצוק"ל, נהג לפרש את הפיוט בדרכו של הגר"א זיע"א, (כפי המובא בהרחבה הגדת "רשפי אש").
כך מבאר רבינו הגר"א: יעקב אבינו לקח את הברכות מיצחק ע"י שהביא לו שני גדיי עיזים כמו שכתוב "קח לי שני גדיי עיזים טובים", ולכן הברכות מכונות "חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא". וזה שאומר הפיטן: חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא, אלו הברכות דְּזַבִּין אַבָּא אבינו יעקב מעשו בִּתְרֵי זוּזֵי, לחם ונזיד עדשים, ולכן הברכות היו מגיעות לו כדין, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא. ויעקב אבינו מסר ליוסף את הבכורה והברכות . ולכן בברכות שברך יעקב את בניו רק אצל יוסף כתוב לשון ברכה "ברכות אביך וכו' תהיינה לראש יוסף"
וְאָתָא שׁוּנְרָא אלו השבטים שקנאו ביוסף. כטבע החתול שמקנא . וְאָכְלָה לְגַדְיָא, ומכרו אותו למצרים, ועל ידי כך רצו לבטל את הבכורה והברכות דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא כַלְבָּא המצרים שנקראו כלבא. וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, לעם ישראל. שנענשו בגלל מכירת יוסף. דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא. וְאָתָא חוּטְרָא המטה, שעשה עשר מכות, והשתמשו בו עד חורבן בית ראשון . וכל הטובות שהיו במדבר ובבית המקדש נקראו ע"ש המטה. וְהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא נוּרָא היצר הרע. וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, את זכות המטה ונחרב בית המקדש. דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא מַיָא כנסת ישראל, אנשי כנסת הגדולה. וְכָבָה לְנוּרָא, ביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, ובנו את בית המקדש. דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא תוֹרָא אדום. וְשָׁתָה לְמַיָא, והחריבו את בית המקדש שבנו אנשי כנסת הגדולה. דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא הַשׁוֹחֵט משיח בן יוסף. וְשָׁחַט לְתוֹרָא , דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת ויתלבש באדם ששמו ארמילוס רשיעא . וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, ויהרוג את משיח בן יוסף. דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עם משיח בן דוד וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.
עד שיבוא הקב"ה לעתיד לבוא ויפרע מאומות העולם, יקיים את ברכות יצחק ליעקב ויגאל אותנו, במהרה במהרה בקרוב בימינו.
על החורבן
מרן ה"חתם-סופר" מבאר בדרך שונה ומסביר כי הפיוט רומז לשני הגדיים הקרבים בערב פסח, האחד לקרבן פסח והשני לחגיגה, ובפיוט אנו מקוננים על חורבן בית המקדש, כאשר אנו לא יכולים, לקיים את מצוות הפסח כהלכתו.
ה"שונרא" ה"שורה נאה", זו חבורת הפסח. ה"כלבא" רומז לחצות הלילה, שהוא זמן סיום אכילת קרבן הפסח, בו הכלבים צועקים.
ה"חוטרא", רמז לעצי המערכה, שממשיכים לעלות עשן כל הלילה. "נורא" זו אש המזבח, ה"מיא" אלו מי נטילת ידי הכהנים בכיור והמים בהם השקו את בהמות הקרבנות לפני השחיטה.
"תורא" זהו הקרבן בעצמו, השוחט הוא הכהן, מלאך המוות הוא השטן שקיטרג עד שנחרב בית מקדשנו, בציפיה שיבוא קדוש ברוך הוא וישחוט את מלאך המוות, יבנה את בית המקדש וישיב לנו את קרבן הפסח. ואילו המלבי"ם, מסביר שהכוונה לירידת ישראל לגלות מצרים.
הגדי רומז ליוסף הצדיק, שנמכר בשני זוזים עבור כתונת פסים, לישמעאלים, שנמשלו לחתול בהיותם כפויי טובה, הכלב, הוא מצרים, שלקחו את יוסף מיד ישמעאל, החוטרא הוא מטה של משה שהוציא את עצמות יוסף מהיאור, השור, הוא חטא העגל, ה”מיא”, אלו המים שמשה בדק בהם את בני ישראל לאחר חטא העגל. ו“ואתא תורא ושתה למיא” – תבנית שור שהוא פסל מיכה, שקילקל את התיקון שנעשה על ידי בדיקת המים. חטא שיתוקן על ידי “ואתא שוחט”, מצות השחיטה, “ואתא מלאך המות ושחט לשוחט”, פירושו הוא שעל ידי הקילקול ירדה טומאת הסטרא-אחרא, הוא מלאך המוות, לעולם, ובמהרה ישחוט הקב”ה את חלק הסטרא אחרא לעתיד לבוא, אז ישוב העולם לקדמותו ולתיקונו.
שינויים בכתב היד
מענין לציין כי בהגדת פראג מופיע קטע נוסף: ״ואתא עכברא ואכלה לגדיא… ואתא שונרא ונשך לעכברא״ – העכבר אכל את הגדי, והחתול נשך את העכבר…
הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בפירושו ׳דברי שאול׳ על ההגדה (ד״ה ואת לחצנו) מביא הסבר בתירוץ לשאלה: הלא אילו היה הכלב אוכל את החתול מפני ששוחד צדק ויושר הוא, וכמעשהו זה בא להענישו על אכילת הגדי – ניחא, אולם הלוא הכלב אוכל את החתול מפגי שהוא שונא את החתול, ולכן אין לו תירוץ להצדיק את עצמו ולהיפטר מהעונש.
וכתב בעל ׳דברי שאול׳ כי זו אכן המליצה בפיוט ׳חד גדיא׳, ככתב קטרוג נגד האומות ששעבדו את ישראל, שאילו היו עושים זאת כדי למלא את רצון הקב״ה – ניחא, אולם הם הרי עשו זאת משנאתם לישראל, ולפיכך עליהם להיענש.
ובדרך צחות מסופרת העובדה הבאה: מסופר כי יצאה לאור הגדה של פסח שיצאה לאור בסאדילקוב, בשנת תקצ״א בערך. היה זה בימים בהם כל ספר היה זקוק לאישור הצנזור הרוסית. איתרע מזלה של הגדה זו שנפלה קודם הדפסתה לביקורתו הקפדנית של צנזור שהיה שונא את העם הפולני באופן מובהק, כשבנוסף לכך הוא גם לא הצטיין בלמדנות יתירה.
עיין הצנזור בהגדה ולא מצא בה כל פסול. אולם משהגיע לפיוט ׳חד גדיא׳ וראה כי נאמר בו ׳דזבין אבא בהרי זוזי׳ הכריז מיד כי לא יקום ולא יהיה שימוש במטבע ׳זוז', שפירושו ׳גולדען', שהוא מטבע פולני… ומהלכה למעשה, תיכף ומיד מחק הצנזור את המילה 'תרי זוזי' וכתב במקומם: ״שלושים קופיקות״…
