ניתוח מקובל, ספק מלכתחילה ספק בדיעבד, להחלטה של סיעת “תקווה חדשה” שלא להמליץ על אף מועמד להרכבת הממשלה גורס כי לנפתלי בנט – האיש שאמור לעמוד בראשות אותה ממשלה הטרוגנית – דרוש זמן נוסף. היות ויו”ר ימינה, כך מתדרכים אי אלו גורמים, זקוק להגדלת הלגיטימציה בכדי לנקוט במהלך כה דרמטי ושנוי במחלוקת – יש להמתין לכישלונו של בנימין נתניהו בהרכבת הממשלה. רק לאחר שהלה ייכשל, יוכל בנט לטעון שהוא מצידו היה שמח להצטרף לגוש ליכוד-חרדים-ציונות דתית – אלא שהמספרים לא מתכנסים לכדי קואליציה. או אז תוכשר הקרקע לרקיחת ממשלה רוטציונית בראשות יאיר לפיד ונפתלי בנט. “אין בכלל ספק שעדיפה ממשלת ימין מובהקת”, יאמר האחרון, “אבל אין מה לעשות. מוכרחים לשים סוף לסבבי הבחירות הבלתי פוסקים ולהקים ממשלה. נתניהו לא הצליח. רצינו, פעלנו, באנו בלב פתוח ובנפש חפצה. אבל העסק תקוע”.
ההחלטה המהפכנית, כך מסבירים לצרכנים, תישען גם על ההבטחה למנוע בחירות חמישיות. הלא ב”ימינה” שבו והדגישו לאורך כל קמפיין הבחירות כי “בחירות נוספות הן פשע”. לבחירתם ללכת לממשלה עם המרכז-שמאל תוצמד ההתחייבות לעשות הכל כדי לא להידרדר לסבב נוסף, דבר שיעניק איזשהו טריגר להצדקת המהלך, להפחתת האבסורדיות ולמיתון הזעם בקרב הקהל שמזוהה אידיאולוגית עם המפלגה. ההנחה הזו, מעבר להיותה מסובכת במציאות הנוכחית, מתעלמת מהתהייה המרכזית, והיא: האם נפתלי בנט, ברגע האמת, יהיה מסוגל לחצות את הרוביקון? האם אכן בישורת האחרונה – כאשר המדינה כפסע מבחירות חמישיות – יתקשה ההייטקיסט בדימוס לעמוד בפיתוי ויחליט לאייש את המשרה כבר בתקופה זו? האם לפתחו ניצבות מגבלות שעוצרות בעדו מלהיכנס לספרי ההיסטוריה? וא״כ, מהן? באגפי תקשורת בולטים עולה תמונה לפיה בנט כבר הגיע לנקודה בה הוא מוכן להדיח את מי שהדיר אותו משולחן הממשלה המכהנת, את מי שיחסיו עמו עכורים ובעיקר את מי שעפ”י העולה בימים האחרונים מדוכן העדים היה שותף ליצירת כתבות מכפישות עליו ועל רעייתו. אבל לעניות דעתי פני הדברים מורכבים יותר, וכדלהלן.
בבסיס הרצון של בנט להיכנס ללשכת ראש ממשלה לא עומדת האמביציה להוריד את נתניהו, כפי שרבים חושבים אינטואיטיבית, אלא השאיפה להיות מנהיג הימין. זו הבחנה דקה, אבל חיונית לניתוח האקלים הפוליטי. בשביל להיות מנהיג הימין מוכרחים להחזיק בממשלה שמורכבת ברובה ממפלגות הימין. בנט מבין שמשימה כזו בעידן נתניהו, פוליטיקאי שמחזיק בתמיכה אדירה, קשה עד קשה מאוד. מדוע? קודם כל, פוליטית-מתמטית: היצמדותן של המפלגות החרדיות.
ההנחה הרווחת היא שברגע שנתניהו יעזוב את בלפור – הנציגים החרדים יזחלו לממשלה לטובת תקציבים וסידורים מיניסטריאליים. אבל ספק גדול אם ההנחה הזו עומדת על אדנים מוצקים. ראשית, אריה דרעי, שועל פוליטי ותיק, מחזיק את ידיו של נתניהו ומתואם עמו באופן סימביוטי לחלוטין. הוא עושה זאת כמובן לאור האהדה המובהקת של הבייס של ש"ס לראש ממשלת ישראל, אבל לא רק. בין השניים שוררת הערכה רבה, ידידות עמוקה, שיתוף פעולה נרחב וזיהוי אינטרסים הדדי. זאת ועוד: דרעי, שכבר נכווה בעבר ממערכות אכיפת החוק, מזדהה, כמו הציבור שלו, עם מה שעובר נתניהו וסבור שאותן מערכות שחיפשו אותו אי אז בשנות ה-90 נטפלות כעת לעומד בראש הפירמידה. הוא רואה כאן סיפור הרבה יותר גדול מהשאלה הלכאורה שטחית ופרסונלית: כן ביבי-לא ביבי. לדידו מתחוללת לנגד עינינו מערכה על הזהות, על הלגיטימיות ועל מעמדה של מה שמגדיר העיתונאי אבישי בן חיים "ישראל השנייה".
בבסיס הרצון של בנט להיכנס ללשכת ראש ממשלה לא עומדת האמביציה להוריד את נתניהו, כפי שרבים חושבים אינטואיטיבית, אלא השאיפה להיות מנהיג הימין
גם האחות יהדות התורה, שסוציולוגית פחות מזוהה עם הליכוד, צמודה צמודה לנתניהו. בעיקר הפלג האגודאי שכולל בתוכו את יו"ר הסיעה המרכזית יעקב ליצמן ויו"ר שלומי אמונים מאיר פרוש. שני עקשנים שלא באמת מביאים בחשבון את האפשרות של ממשלה עם ליברמן ולפיד. אפילו גפני, מי שנתפס בעקבות רמיזות כאלה ואחרות כחולייה החלשה, יתקשה לנטוש לבדו ללא הצטרפות של יתר הנציגות החרדית בכנסת ישראל.
אם בנט היה יודע שיום למחרת – או אפילו חודש-חודשיים לאחר כינון הממשלה – תגענה המפלגות החרדיות – קרוב לודאי שהוא היה הולך על הצעד הדרמטי. אבל הוא יודע שזה לא יקרה. נתניהו מחובר אליהם בעבותות. וגם אם מישהו ישקול לחתוך – הוא כבר ידאג לשכנע אותו ש״אוטוטו הממשלה הרעועה נופלת״. ובנט מבין: עם אופוזיציה כל כך קולנית ועם איגוף כל כך גדול מימין – לא בטוח שהקפיצה למים העמוקים שווה את המחיר העתידי.
בנט מבין גם מה המשמעות של נתניהו יו״ר אופוזיציה כשבאמתחתו עשרות ח״כים הומוגניים. זה מצבור של כוח שיקשה עליו לתפקד. שוו בנפשכם אם תקום ממשלה בראשות בנט: כל כמה ימים נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים בה הוא מעלה על נס את השותפות עם איבתיסאם מרעאנה, מירב מיכאלי ותמר זנדברג, מציף את קיומו של השמאל העמוק בעמדות המפתח, מעלה פוסטים של ההחלטות האחרונות שקיבלו ניצן הורביץ ויאיר גולן, משחרר סרטונים שמקעקעים את בנט מהיסוד ופוצח בנאומים שמכרסמים עמוקות בדימויו הימני והמנהיגותי.
בנט יודע כמה נתניהו גאון שיווקי. כמה הוא יודע להנדס מסר. כמה הוא מומחה במסגור המציאות. כמה הוא אמן בייצור הגיגים קליטים. להיות ראש ממשלה כשממולך עומד אדריכל עיצוב דעת קהל – זה כבר, איך נאמר, סרט אחר. זה לא שאת בנט כל כך מטריד חומר נגטיבי. הוא כבר חווה בעבר תקיפות והצלפות. אבל כאן זה אחרת. יש ענף שלם שאליו אפשר לווסת את הזעם הימני. יש מרחב עצום סביבו תרוכז הביקורת. קיים קייס מושלם להוקעה קולקטיבית. ובנט מודע לקושי ולנזק העצום שזה יסב לו ברצותו להתמודד על כס הימין לאורך זמן. בטווח הארוך, לפחות בניתוח שלו, יש כאן סיכון אדיר. סיכון שאותו יתפיח נתניהו ככל שרק יוכל. עם 52 ח״כים לרשותו, כשכולם מחשקים אותו ומסרבים להצטרף לממשלה שקמה – איכות נוזל ההכתמה עולה דרמטית.
אבל אם על כל זה עוד אפשר לענות שבנט יהיה מוכן לספוג את כל הנ״ל, וגם אם יבוא מתרחש התרחישים ויסביר שבסוף “המשחק ישתנה”, “המפה תיפתח” ויירשמו תזוזות מרחיקות לכת – יש כאן אלמנט נוסף שעומד בראשו של בנט. יו״ר ימינה אמר בעבר, ולא בפליטת פה, כי ״קיימת רדיפה משפטית נגד נתניהו״. בנט, בתפיסה שלו, רואה במחוזות המשפטיים מסע אובססיבי כנגד יו״ר הליכוד הנוכחי. אולי לא באותן עוצמות שדרעי רואה, אבל בהחלט במידה כזו שדוחקת בו לתפוס צד. הוא מבין שרבים מהמנדטים של הליכוד רואים בנתניהו קרבן של מערכות המחפשות להוריד אותו מהבמה (בלי להיכנס לדיון אם יש אמת בדברים אם לאו) ומודע לעוצמת הסנטימנט כלפיו. עמוק בפנים יש לו חלק שמזדהה עם התחושות הללו. ושוב, גם אם נניח, לצורך הדיון, שחשיבתו קרה ונטולת רגש, הוא הרי קורא את המספרים. יותר ממיליון מצביעים הלכו עם נתניהו. זה אמור להיות הבסיס המרכזי שלו אם ירצה לשבת על הכיסא ביום מן הימים ולתקוע בו יתד. וגם אם יהיו כאלה שיצדדו בו לאור מעמדו, האמנם רובם של מצביעי הליכוד, תומכים אדוקים של העומד היום בראשות התנועה, יסלחו לו על המעשה הרדיקלי והבלתי מתקבל על הדעת – בעיניהם – שעשה? האמנם הזיכרון הישראלי כל כך קצר עד כדי מחיקת צעד כל כך דרמטי, כל כך היסטורי? אני לא משוכנע שבנט משוכנע שהתשובות חיוביות.
לא מעט פרשנים סבורים – אפשר להעריך בזהירות כי השתרבבה לה שם מנה גדושה של משאלת לב – שבנט יילך על הצעד הנועז. סוף כל סוף הפיתוי גדול. ובכלל, בנט ידוע כמהמר באופיו. דא עקא, גם אם הוא עצמו מוכן לקחת את ההימור הזה ומאמין בלבו שכניסתו לבלפור תשפר את דימויו במעלה הדרך – ספק גדול אם כל חברי רשימתו מוכנים לקחת חלק בהימור הזה. הם מודעים היטב לכל מה שגוללנו כאן – היצמדותן של הסיעות החרדיות, עמידתו של נתניהו, תמיכתו הרבה לה זוכה, ההשלכות בתוך ערוגתם האידיאולוגית – ומבינים את גודל הסיכון. וזה עוד לפני שדיברנו על הצורך של בנט להישען על הרשימה המשותפת (שכן עפ”י כל הסימנים רע”מ סגורה עם נתניהו) ועל הכמיהה של שותפתו איילת שקד להיכנס לתוך הליכוד (שנים ארוכות נחסמה דרכם להשתלב ע”י נתניהו וכעת, עפ” פרסומים והיגיון פוליטי, הם קרובים מתמיד לממש את רצונם הקדום).
אז מדוע, א”כ, יו”ר ימינה מפזר הצהרות עמומות? אם אכן ממשלה פריטטית בראשות בנט-לפיד רחוקה ממתחם הסבירות, מה פשר האמירה לפני יומיים על ״ממשלה שתייצג את כלל הציבור בישראל״ – כר פורה עבור כתבים ספקולציוניים להסיק אודות השארת פתח לממשלת רוטציה? ההסבר פשוט: בנט עושה הכל כדי למקסם הישגים במשא ומתן הקואליציוני עם נתניהו. הוא נוטע בו את היסוד לחשוד שקיימת אפשרות ממשית לממשלה אלטרנטיבית ובכך מעלה את מד החרדה לרף גבוה יותר. זה לא שבנט יתקשה להנפיק רשימת תיקים מפוארת. נתניהו חייב אותו על מלא-מלא לכל מסלול חילוץ שלא יהיה. אין לו ברירה אחרת. ובכל זאת, יש הבדל מסוים אם במהלך הפגישה מרחף החשש, ממשי או תיאורטי, שהכיסאות יוחלפו האחד בשני לבין מצב בו הנשק האחרון מסתיים באיום בבחירות נוספות. אם בנט היה מכריז קבל עם ועדה שהוא יילך עם נתניהו והימין בלבד – כושר המיקוח שלו במו״מ מול אותו נתניהו היה נפגע קשות והקלפים שבידו היו משופרים פחות.
הסיפור הגדול הוא כמובן בצלאל סמוטריץ׳ וסיעתו שמסרבים בכל מחיר לתמוך בממשלה שנשענת בצורה כזו או אחרת על רע״מ, אבל מה שיותר מטריד את נתניהו כרגע אלו הן הרחיים הפריטטיות. קונסטרוקציית החילופים שהונדסה במאי אשתקד כדי לאזן בין שני הגושים בממשלה שרירה וקיימת כל עוד לא קמה ממשלה אחרת (כמו כל ממשלת מעבר המכהנת מכוח הכנסת היוצאת). מעבר לחוסר היכולת לפטר שרים מגוש כחול לבן, המשמעות בתמונה הגדולה ברורה: עפ״י חוק, בנובמבר הקרוב בני גנץ נכנס ללשכת ראש הממשלה. ואת הכניסה הזו משוועים בבלפור לנטרל במהרה.
ברגע שהפריטטיות חולפת מן העולם שבים לנתניהו שלל הסמכויות ובידיו להכניס במיידי את בנט למשרד הביטחון, לתת לשקד משרד מיניסטריאלי בכיר, לקחת את תיק המשפטים (משוש לבו) ולהעניק לעוד כמה מחברי ״ימינה״ תיקים לרוב
לכן, ייתכן מאוד שנתניהו חותר למתווה אחר: לאו דווקא הקמת ממשלה, אלא רוב למחיקת הפריטטיות. המודעות הרווחת זוכרת כי דרושים לכך 70 חברי כנסת, מספר ששוריין במיוחד, אבל מבט על הכוכביות והאותיות הקטנות יעלה שכל זה רלוונטי לכנסת ה-23 בלבד. החל מהכנסת ה-24 די ברוב של 61 (ולא רוב רגיל, היות ומדובר בחוק יסוד). במקרה כזה, בסבירות לא מבוטלת, סמוטריץ׳ ייאלץ לשתף פעולה עם רע״מ. זאת תהיה משימה נקודתית, ספציפית וחד פעמית. לא ממשלה שתפקידה לשלוט לאורך זמן ואשר מחייבת תלות יום יומית. ציבורית הוא יכול לשווק את המהלך כסביר לגמרי. הוא ישנן שוב ושוב כי ביטול הפריטטיות משיב את מוקדי המפתח – שחלקם נמצאים כרגע בידי כחול לבן – לאנשי ימין. ״זה או זה״, יטעים, ״או שגנץ נשאר בצאלח א דין״.
לא מן הנמנע גם שנתניהו סבור כי ברגע שהפריטטיות מתאדה – תוקל המלאכה לגייס עריקים. שכן אם בתרחיש בו ניגרר לבחירות חמישיות תישאר על השולחן האפשרות שגנץ מדיח את נתניהו (מעוגן בחוק) – יתקשו אותם אלה שבראשם עוברת מחשבת פיגול (ועריקות היא פיגול, שלא יהיה ספק) לחצות את הקווים. העליהום עליהם יהיה הרבה יותר גדול. אם ינסו לטעון שלולא היו מצטרפים, נתניהו היה ממשיך לשלוט ללא מצרים גם במחיר של מאה מערכות בחירות – יאמתו אותם מיד המראיינים עם החוק שמוציא את נתניהו מבלפור בעוד כחצי שנה. כלומר, במובן מסוים, נתיב פונקציונלי של נתניהו לממשלה עובר בנתיב ביטול הפריטטיות.
ברגע שהפריטטיות חולפת מן העולם שבים לנתניהו שלל הסמכויות ובידיו להכניס במיידי את בנט למשרד הביטחון, לתת לשקד משרד מיניסטריאלי בכיר, לקחת את תיק המשפטים (משוש לבו) ולהעניק לעוד כמה מחברי ״ימינה״ תיקים לרוב. זה עשוי לשמש עבור בנט תמריץ של ממש (אם כי יש צד לחשוב שזה יקרה ממש לקראת הסוף, כיוון שבנט ירצה לשמר את העצם הפריטטית שמדאיגה את נתניהו כמה שיותר ובכך להצמיד אותו עוד יותר לקיר). הנה כי כן, בהנחה שלא תהיה קבוצה בליכוד שתקום על ראשה, נותרנו, לטעמי לפחות, עם שלושת התרחישים הסבירים ביותר: עריקים מ״תקווה חדשה״/ ״כחול לבן״, נתניהו לתפקיד הנשיאות ובחירות חמישיות. קיצוני, מטורף, חולני, הזוי. אבל גם המציאות אליה נקלענו עונה להגדרות הללו.
