"וניתצתם את מזבחותם… לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (יב, ג-ד)
דרשו חז"ל ('ספרי' ראה ט) מהמילים "לא תעשון כן": "אזהרה לנותץ אבן מן המזבח. [שואל הספרי:] וכי תעלה על דעתך שישראלים נותצין אבן מן המזבח?! אלא אזהרה למוחק את השם".
הקשה הגאון רבי יהונתן אייבשיץ: ממה נפשך – אם יהודי מסוגל למחוק את שם ה' – מדוע לא יהיה מסוגל לנתוץ אבן מן המזבח. ואם אתה בטוח שאין מציאות של יהודי שינתץ אבן מן המזבח – מפני מה צריך להזהיר אותו על מחיקת השם? הרי הדברים שקולים באותה חומרה.
מתרץ רבי יהונתן תירוץ חריף ונפלא: חז"ל (חולין קט:) לימדו אותנו שכל דבר שהקב"ה אסר לנו, התיר לנו דבר אחר כנגדו. כגון, כנגד החזיר שנאסר באכילה, הותר דג השיבוטא שטעמו דומה לשל החזיר.
וזו כוונת הדברים: בסוטה מצאנו מצווה של מחיקת שם ה' לשם עשיית שלום בין איש לאשתו. כיון שכן, אולי תיתכן מציאות שיקל הדבר בעיני מישהו לבוא ולהקל במחיקת שם ה' לצורך דברים נוספים, לכן הזהירה התורה כאן שהדבר חמור מאוד. ועל אף שהותר לצורך בדיקת הסוטה, מכל מקום מי שעושה אותו ללא היתר כאילו נותץ אבן מן המזבח. ודבר זה – לא יעלה על הדעת…
"לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (יג, ד)
לכאורה, אם הקב"ה אוהב אותנו – למה לו לשלוח נביא שקר לעשות מופת שיתקיים כדי לבחון אותנו?
ממשיל הגאון רבי יצחק מוואלוז'ין משל אקטואלי: שני בחורים יושבים בישיבה ולומדים בהתמדה. השדכן שואל מי מהם יותר מתמיד ומצביעים על אחד מהם. תוהה השדכן: אבל שניהם יושבים ולומדים אותו דבר. "נכון", משיב לו בן שיחו, "אבל תכף יגיע 'בין הזמנים', הם יצאו לבית, שם לא יהיו סדרי ישיבה ושם תיווכח לדעת מי המתמיד האמיתי"…
לא חכמה ללכת אחרי הקב"ה כאשר הכל חלק וטוב. אבל כאשר יש פיתויים, יש ניסיונות, ואז היהודי מתגבר "לא תאבה לו ולא תשמע אליו", זהו המבחן האמיתי "לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".
"וביערת הרע מקרבך" (יז, ז)
בספר 'לב העברי' לגאון רבי עקיבה יוסף שלזינגר, סיפר: אפיקורס אחד הגיע לפני ה'חתם סופר' והתרברב בפניו שעבר על כל העבירות שבתורה, לבד מעבירה אחת: איבוד עצמו לדעת.
ענה לו 'החתם סופר': טעות בידך. על העבירה הזו אין לך אפשרות לעבור. מפני שאם תאבד את עצמך לדעת, תקיים בכך מצווה: "וביערת הרע מקרבך"…
"ולא תקפוץ את ידך… כי פתוח תפתח את ידך" (טו, ז-ח)
בשעת פטירתו של אדם – מלמדים חז"ל – הוא יוצא מן העולם כשידיו פתוחות, כאומר: ראו, לא נטלתי מן העולם הזה מאומה.
מבאר ה'אלשיך' הקדוש את הפסוקים לפי דברי חז"ל אלו: מכיון שבסופו של דבר "כי פתוח תפתח את ידך" ולא תיטול עמך מאומה לאחר אריכות ימים ושנים, בעל כורחך תפתח את ידיך ותשאיר את הכל מאחור, אם כן מוטב "ולא תקפוץ את ידך בעודך חי", ותעשה בממונך צדקה ככל שניתן…
