קודש קודשים
על מעלת מגילת שיר השירים מצינו למדים מדבריו משובבי הלב, שכתב רש"י בפתיחה לשיר השירים, שם מוסבר הקשר בין המגילה, לגאולתן של ישראל: "ראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים, לאמר: 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה'.
ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד ספר זה ברוח הקודש, בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו, ומודה על פשעה. אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה.
ענין זה של סוד גאולת ישראל, הטמון בשיר השירים, הוא אחד המקורות למנהג אמירתו בליל הסדר, וכפי שמביא בספר 'כף החיים', (סימן ת"פ ס"ק י"ב) את דברי הזוה"ק בפרשת תרומה (דף קמ"ד ע"א) שכתב על שיר השירים "דאיהו כללא דכל אורייתא כללא דכל עובדא דבראשית כללא דרזא דאבהן כללא דגלותא דמצרים וכד נפקו ישראל ממצרים וכו" והוסיף 'כף החיים': "ועל כן נוהגין לאומרו גם כן בליל שבת ויש נוהגין לומר בליל פסח אחר שיר השירים הפיוט חד גדיא וכו' שגם הוא מדבר בענין גאולת מצרים ושאר גלויות וגאולה אחרונה".
מנהג קדום
כתב האבודרהם (תפילות פסח עמוד ע"ב) "ונהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים, מפני שהוא מדבר מגאולת מצרים שהיא תחילת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה, שנאמר 'לסוסתי ברכבי פרעה'".
ברמ"א או"ח (סימן ת"צ ס"ט) ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ז) וב'כף החיים' (סימן ת"פ ס"ק י"ב) בשם השל"ה וכן במהרי"ל בהלכות פסח, מובא המנהג שקורין את מגילת שיר השירים בשבת של חול המועד פסח,
וכן נהגו פרושים שבא"י שנוהגים לקרוא שיר השירים בפסח ממגילה כשרה על קלף, ומברך לפניה השליח ציבור על מקרא מגילה כדעת רבינו הגר"א מוילנא זצוק"ל. ואולם כפי שצוין, המנהג שנוהגים לקרוא שיר השירים בליל ראשון של פסח, נפוץ בקהילות רבות.
בסידור רשב"ן מובא שרבנן סבוראי הם שתיקנו לקרוא את מגילת שיר השירים בליל הסדר. ובספר אסותא דפסחא פרי עץ חיים (להגר"י רצאבי – עמו' שצו) הביא מדרש בשם מהר"ז הרופא וז"ל: "אמר רבי תחליפא דקסרין כל הקורא שיר השירים בזמנו זוכה ורואה בשולחנו של משיח, דבר אחר אוכל נטיעה מגן עדן, ואימתי הוא עתו לילי פסחים".
ומשמע שמקור מנהג זה הוא עוד קודם לתקופת הסבוראים, כי רבי תחליפא דקסרין מוזכר כתלמוד ירושלמי סוף מס' ר"ה וריש פ"ג דתענית.
מנהג זה מוזכר גם בספר סדר היום להר"מ מכיר סוף ביאור ענין עשרה מכות, וגם רבינו החיד"א זיע"א בספרו 'עבודת הקודש' מביא מנהג זה, וז"ל: "אחר הגדה יאמר בשמחה שיר השירים כולו בעידן חדוותא, עת הזמיר הגיע, כי כל העולמות העליונים למעלה מאירים ומזהירים".
כמעט יצאה נשמתו
תיאור נורא הוד על מעמד קריאת שיר השירים בליל הסדר אצל רבינו הגר"א זיע"א, מצינו בספר 'מנוחה וקדושה' לרבי ישראל איסר'ל מפוניבז', שכתב ש"היה נוהג להוציא כל איש מעליו אחר הסדר של פסח, פעם אחת התחבא שם אחד ממקורביו שרצה לראות מה עושה הגר"א בשעה זו, וראה שהתחיל לומר שיר השירים בדביקות גדולה, 'ומיד יצאה נשמתו של הגר"א להתדבק בא-להיה והגוף נראה כמת, עד כדי שהלה שהתחבא בחדר חשב אותו למתעלף ונגש לעוררו ולהקיצו מיראתו שלא ימות".
מנהג נפוץ
המנהג, נפוץ בכל קהילות ישראל, בהם מנהג הפרושים, והחסידים, ואף בארצות המזרח. בספר 'כתר שם טוב' (גאגין ח"ג) כתב שהמנהג בארץ ישראל הוא לקרוא שיר השירים בליל הסדר. בקובץ 'זכור לאברהם' הובא שכן המנהג אצל יהודי בבל והיו מתרגמים פסוקיה של המגילה לערבית ולארמית, כך גם בספר 'נתיבות המערב' (עמו' קפו אות עז) מובא שכך המנהג אצל יהודי מרוקו, בספר 'ברית כהונה' לראב"ד גרבא רבי כלפון משה הכהן (ח"א עמי' קמב) כתב שכן מנהג תוניס, בקובץ 'בית אהרן וישראל' (גיליון נא שנה ט עמו' קכ) הובא שכן המנהג גם בקהילות סלוניקי טורקיה וארצות הבלקן.
עלעול בספרי ההלכות ומנהגי גדולי הדורות מלמד כי אכן המנהג היה נפוץ בכל תפוצות ישראל, ומובא בס' 'חיי אדם' כלל קכ"ט ובקיצור שו"ע סימן קי"ט וז"ל "ואחר הפיוטים יאמר שיר ובנעימת קול ועיקר להבין פירושו", ובספר 'סדר היום' כתב: "ואם יש בו יכולת יקרא מגילת שיר השירים בקול זמרה ותודה שיש בה מענינא דיומא ויפרש איזה פסוק ממנו השייך ליציאת מצרים".
וכן מובא ב'חתם סופר' במנהגים (סי' י' אות כ"ג) שלמד שיר השירים עם התלמידים, והיה אומר איזה סנסנים בדרוש עד שהתחיל לנמנם וכו'.
ובס' 'דרכי חיים' בהנהגות אות פ"ט כתב שאחר הסדר אמר שיר השירים בקול רם ובהתלהבות גדול, בס' זכרון טוב עניני תפלה אות ו' כתב שקילס מאוד את ספר שיר השירים שהוא קודש קדשים ואמר שהיה אומר בכל פסח בלילות הראשונות אחר הסדר את ספר שיר השירים.
בהגדה של פסח 'מבית לוי' מובא כי מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל נהג לומר שיר השירים אחרי הסדר, בצוותא עם בני ביתו.
מספר הפסוקים
כתב רבינו החיד"א "ולנו בעניותנו אפשר לרמוז כי שיר השירים מדבר בגאולת מצרים ונאמר בפסח, והוא רמז שיש בו קי"ז פסוקים במספר שנים שישבנו בגלות מצרים ובפטירת לוי, ועד לגאולת מצרים.
ובא הרמז בפסוקים לומר, שנפסקו שנות הגזירה, ר"ל שפסוקים הוא לשון הפסק, ת"ל נעשו רד"ו ואחר כך מרד"ו נעשו קל"ו, וזהו פסוקים ששני פסיקות היו ולא היו בגלות אלא קי"ז שנים".
בין כנסת ישראל לקב"ה
בספר 'ערוך השולחן' או"ח סי' תצ ס"ה כתב טעם בזה 'ונוהגין לומר שיר השירים בפסח מפני ששיר השירים מדבר על האהבה שבין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, שהיתה ההתחלה ביציאת מצרים,
וכן כתב בשל"ה הק' מס' פסחים (מצה עשירה סוף דרוש ג) "וכבוא מועד אז מקרא קודש, נעשינו בת זוג להקב"ה, כמשוש חתן על כלה כן יציאת מצרים כנודע, ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שימורים".
לגאולת ישראל
בהקדמת המהרי"ץ לחמש מגילות, מובא טעם נוסף: "הרב הגדול מהרי"ץ יחיא זצ"ל בספרו אמר כי נהגו לקרוא שיר השירים בפסח, להיותו שיר נבואי מנבא גלות וגאולת ישראל העתידה בימי משיח צדקנו, ומספר ענין יציאת מצרים, ולכן קורין אותו בחג הפסח אשר הוא זכר ליציאת מצרים, לנטוע בנפשותינו מידת הבטחון, ושנאמין כי כאשר הוא יתברך שומר הבטחתו לישראל, וגאלם ממצרים ככה יגאל אותנו שנית מד' פינות הארץ, כי לא איש א-ל ויכזב, אך יקיים את דברו".
ראש וראשון
עוד טעם מצינו בספר 'ילקוט מעם לועז', שכתב כי "חג הפסח הוא ראש וראשון למועדי השנה, וגם שיר השירים הוא ראש וראשון בתועלתו ובחשיבותו לכל השירים, כי כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים, ומשום כך נהגו לקרוא שיר השירים בפסח, יען כי שניהם בבחינת ראש בקדושה בחשיבות ובמעלה". (ומעין זה הובא בספר 'שירת שלמה' עמ' כו בשם 'מנחת שי')
ימי האביב
בספר 'כתר שם טוב' כתב: "ויש לי טעם מוסבר במנהג קריאת שיר השירים בפסח וקהלת בסוכות, משום שחג הפסח חל בחודש האביב, ושיר השירים כתבו שלמה המלך באביב ימי עלומיו, וקהלת כתבו בזקנותו קורין אותו בחג האסיף המורה על הזקנה, שהזקן נאסף אל עמיו, ובא לידי מסקנה כי הכל הבל הבלים".
מידת החסד
רבינו יוסף חיים זצ"ל ריש גלותא דבבל, בעל 'בן איש חי', מביא בספרו 'ידי חיים' (סי' תצ) טעם נוסף לאמירת 'שיר השירים': "יובן בסייעתא דשמיא לפרש הטעם שאומרים שיר השירים בפסח, דאיתא בזוהר (שמות) שלושה ספרים עשה שלמה וכולהו לאשלמא חכמתא, שיר השירים כנגד חסד, קהלת כנגד גבורה, משלי כנגד תפארת. וידוע כי בפסח ניצלנו, וחסד דרועא דימינא, ולכן מביאים הזרוע של ימין בקערה בליל הפסח להורות לזה, ולכן אומרים שיר השירים בפסח כי היא כנגד חסד".
מדלג על ההרים
ובספר 'עלי שור' חלק ב' עמ' שצ"ה כתב טעם נוסף למנהג אמירת שיר השירים בליל הסדר והוא, כיון שנאמר בו 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וגו" וכן 'משכני אחריך נרוצה' אשר כל זה מורה על ענין הדילוג והקפיצה שזהו ענינו של ליל הסדר.
כן כתב גם הגאון רבי נתן גשטטנר זצ"ל שביאר: "כי אחרי שזכינו לעלות במדרגות למעלה מכוחנו, ודילגנו בבת אחת למדרגה עליונה, אנו אומרים 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'…ומעתה מכיון שאנחנו דילגנו במדרגותינו בדין הוא שגם הקב"ה יקיים 'אני ד' בעתה אחישנה שיחיש את העת וימהר לגאלנו…יעזור השית ויהי רצון שנזכה במהרה דידן לשמוע קול מבשר טוב בביאת משיח צדקנו בב"א".
הקריאה בציבור
לפנים היה המנהג לקרות שיר השירים בלילי ימים טובים של גליות האחרונים של פסח, חציו בלילה אחד וחציו בלילה השני (מסכת סופרים פי"ד הל י"ח), אולם כתב הרמ"א אר"ח סי' ת"צ ס"ט בשם האבודרהם שנוהגים לומר שיר השירים בשבת של חול המועד פסח מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים.
וכתב ה'לבוש' שם: "ואם חל שבת ביו"ט ראשון וביו"ט אחרון של החג בחו"ל אומרים אותו בשבת השניה", וכתב הפמ"ג שלא ידוע לו הטעם לכך, ובסוף דבריו כתב דאולי משום שמרבים בפיוטים בשבת הראשונה לכן דוחים קריאתו לשבת השניה.
מה שנהגו לקרותו בשבת דווקא ולא ביו"ט הראשון נאמרו בזה מספר טעמים, רבינו הגר"א ז"ל מבאר משום ששבת הוא יום כנופיא, כי ביו"ט היו בשדות כמבואר בסוף מס' ר"ה דף לה, ה'פרי מגדים' עצמו מסביר כי שבת רומז לעולם הבא ובשיר השירים יש בו ג"כ הרבה רמזים על עולם הבא, ועוד כתב הפמ"ג משום שביום טוב הראשון מרבים בפיוטים יותר מבשבת, ובמ"ב הוסיף משום שהפיוטים של אותה שבת מיוסדים על שיר השירים.
לפני קריאת התורה
כתב במהרי"ל: "קוראים שיר השירים לפני קריאת התורה בשחרית". ובספר 'שמירת שבת כהלכתה' (פנ"ח) מובא משמיה דמרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל: "ואף על פי שקריאת התורה תדיר וקי"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הרי מכיון שקריאת שיר השירים אינו חובה אלא מנהג, לא חוששים להקדים את התדיר ומקדימים שיר השירים מפני חביבותה".
דין נוסף שלא ידוע כל כך, הוא מה שהכריע הגר"א ('מעשה רב' אות קע"ה), שאם לא קראו המגילה בשחרית אפשר לקרותה במנחה בברכה, וכתב ב'אגרות משה' (ח"ד סי צ"ט) שאם לא היה לקהל מגילה כשירה הכתובה בקלף בשבת חוה"מ, הרי שהם יכולים לברך ולקרותה ביו"ט אחרון.
וטעמו הוא כי כי עיקר התקנה היתה על אחד מימי פסח וסוכות ובחרו בשבת משום שאז הוא יותר יום כנופיא מיו"ט (כדברי הגר"א לעיל), אבל אינו לעיכובא דווקא בשבת, וראיה ממגילת רות שקורין בשבועות, אף שאינו חל בשבת.
בקול נעים
ויש בנותן טעם לציין את דבריו של בעל 'יסוד ושורש העבודה' בשער השמיני, על צורת אמירת שיר השירים (שכתב לאומרה בער"ש), וז"ל: "ובבואו מן הטבילה ילבש בגדי שבת ויאמר שיר השירים בקול נעים ובמתון, וגודל אמירתה מובא בזוה"ק פרשת תרומה דף קמ"ג. ויזהר האדם מאוד באמירתה בדקדוק התיבות ולא יפסיק באמצע קריאתו אפילו בד"ת, לפי שכל הפסוקים של שיר השירים מסדרים בסוד מעלות המדות העולמות העליונים הקדושים, ואם לא ידקדק היטב בתיבות או יעשה הפסקות, יעשה פירוד ח"ו. ואם אין לו שהות בע"ש אז יקרא בשבת מתי שיוכל".
בדביקות
סיפור נורא על ענין אמירת שיר השירים, סיפר הגה"צ רבי אריה לוין זצוק"ל כפי ששמע מפי הרב בן ציון ציזלינג זצ"ל ששמע זאת בעצמו מפי קדשו של הגאון הצדיק המפורסם רבי נחומק'ה מהורודנא זי"ע, שסיפר על אמירת שיר השירים של בעל 'יסוד ושורש העבודה'.
כשהתאכסן פעם רבי בן ציון בשבת קודש אצל הצדיק ר' נחומק'ה זי"ע איחר ר' נחום לבוא אל ביתו בליל שב"ק אחר התפילה כי היה עסוק באכסון החיילים היהודים בצבא הרוסי, שבאו לשבות בעיר ולנוח מעמלם מעבודת הצבא הקשה.
שעות אחדות התעכב ר' נחום עד שכילה את מלאכת הקודש שלו, משבא לביתו עמד וקידש על היין ואולם הצטער אותו צדיק שאורח חשוב אשר בא לביתו, נתעכב כמה שעות מסעודת ליל שבת, פתח ר' נחום בדברי פיוס אל ר' בן ציון: שמע נא ר' בן ציון מה שאספר לך…
כך היה מנהגו של ר' אלעזר זיסקינד זצ"ל מחבר הספה"ק 'יסוד ושורש העבודה', בעש"ק היה טובל במקוה ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ולובש בגדי לבן של שבת והלך לביהכנ"ס כשבידו מגילת שיר השירים כשרה שנכתבה כמו ספר תורה, והוא עצמו כתבה, והיה קורא שיר השירים במתינות בדביקות גדולה והתלהבות נוראה.
והמשיך ר' נחום ואמר קבלה בידינו מאבותינו, שמלאכי מעלה היו פוסקים מלומר שירה, והיו עומדים ושומעים ומקשיבים לקול נעימות אמירת שיר השירים שלו שהיה בוקע שערים. ר' נחום סיים ואמר "כל זאת בדורות הקדמונים שלא היה מוטל עליהם עול החזקתם של החיילים היהודים, ובדורנו מובטחני שהגאון בעל 'יסוד ושורש העבודה' לא היה מהסס אף לרגע, ועוזב אמירת שיר השירים שלו ומזדרז להציל נפשו של חייל אחד הזקוק לכך".
