בשעה שהתוודע יוסף הצדיק לאחיו במצרים, אמר להם בזה הלשון: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". מדייק בזה האור החיים הק' זי"ע בפירושו לתורה, כי יש לשים לב שהתורה הסמיכה את תיבת "אחיכם" ל"אשר מכרתם אותי", ללמדנו שיוסף מחשיב את עצמו כאחיהם גם בעת ספרו על המכירה, ומפרש האור החיים כי זו היתה כוונתו באומרו זאת לאחיו: "כי אף בעת שמכרתם אותי לישמעאלים, לא כהתה עין האחוה ממני", כי הצדיק אשר זכה לקדש את מידותיו ואיבריו, הריהו מרחם ואוהב גם למי שגמל עמו רעה.
כשחזר הרה"ק מלעכוויטש על פירושו של האור החיים הק' הזה, נתפעל ואמר: כיצד יתכן שעלה על דעת האור החיים פירוש שכזה על מדרגה עליונה שכזו בטהרת המידות, עד שיאהב האדם אפילו את שונאיו ומבקשי רעתו?! אין זאת אלא שאף האור החיים הקדוש רבי חיים בן עטר זי"ע היה בעל מדרגה עילאית שכזו.
רואים אנו גודל מעלתם של אבותינו ורבותינו, וזהו סימן ודרך ללכת בדרך אשר צדיקים ילכו בה, ולהנחילה הלאה להרגיש תמיד באחווה ובשלום, ולהשרות אווירת ביחד הנותנת משנה כוח.
בזוה"ק בפרשת מקץ מסופר על האמורא הקדוש רבי אבא, שהיה יושב בפתח העיר לוד, והנה הופיע ובא אדם אשר זה עתה שב מדרך רחוקה ומתישה, ביקש האיש פינה שקטה לנוח שם מעט, תר סביבותיו, והנה מצא בקרבת מקום גל אבנים במורד ההר, נשכב על הגל ונרדם.
התבונן בו רבי אבא, ולפתע הבחין בנחש ארסי הזוחל חרש לעברו של אותו אדם ישן, להכישו. אך בהגיעו למראשותיו של האיש צנח לפתע גזיר עץ גדול על ראש הנחש מראשו של האילן ומחץ את הנחש למוות,
לאחר זמן התעורר האיש ופנה ללכת לדרכו, והנה, רק הזדקף האיש ממשכבו והספיק בקושי לצעוד מספר צעדים, התמוטט לפתע גל האבנים עליו שכב אל התהום הפעורה בתחתית ההר…. אילו היה נשאר לשכב שם רגע נוסף, היה מתרסק חלילה למוות…
חשב לעצמו רבי אבא בפליאה מפני מה זכה אותו אדם לניסים כה גדולים שאירעו עימו? ניגש איפוא אל האיש ושאלו: אמור לי בבקשה מה מעשיך? רואה אני שהקב"ה שומר עליך ומצילך מכל רע, כיצד זכית לכך? הרי בוודאי אין זה לחינם!
נענה האיש ואמר: דע לך רבי קדוש! מימיי לא אירע לי שלא התפייסתי עם אדם, אף שהרע לי או ציער אותי מאוד, כך אני נוהג, ובאם לא עולה להתפייס איתו, אזי איני עולה על יצועי עד שהנני מוחל וסולח לו ומסיר מליבי את אותה טינה שהיתה לי בליבי על אשר גמלני רעה, ויתירה מזו: לא זו בלבד שהנני מוחל וסולח לו, אלא שמאותו היום ואילך משתדל אני להיטיב עימו ככל יכולתי.
שמע רבי אבא את הדברים ועיניו זלגו דמעות, בכה ואמר: "גדולים מעשיו של זה יותר ממעשיו של יוסף הצדיק, לפי שיוסף הצדיק, אף שגמל לאחיו טובה תחת הרעה אשר עשו עימו, עדיין היו אלו אחיו שארי בשרו והיה עליו לרחם עליהם, אולם הוא הגומל עם שונאיו טובה למרות שאינם קרובי משפחתו, הרי גדולים מעשיו משל יוסף, אכן מסיים הזוהר הקדוש ראוי הוא אותו אדם שיעשו עימו כל אותם ניסים שאירעו עימו,
גם ברגעים של ויתור או עבודה על המידות, נוטים אנשים לחשוב במעלתם, כמה הם וותרנים, כמה עבדו על הכעס, או כמה שכר מגיע להם על כך, אבל לא חושבים כי בוויתור אחד, או במידה טובה אחת הם מייתרים מעצמם ייסורים צער ומכאוב, הם אינם מוותרים לאחרים, הם בעצם מוותרים על ייסורים וכאב לעצמם.
ובעידן החיסונים ושינויי מוטציות, מושגים אליהם אנו נחשפים בכל כתבה בתקופה האחרונה, אם תרצו: החיסון הטוב ביותר הוא הויתור, כמו שאנו רואים בסיפור בזוהר, השאיפה והרצון לאחווה וחיים מאוחדים ומיטיבים הם הארובה להינצל מכל מרעין בישין, רק אנו צריכים לעשות שינוי בנפש, ולוותר קצת על האגו, אולי קוראים לזה מוטציה נפשית?
—
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית קרית הילד בירושלים.
