במהלך טקס לנפגעי פעולות האיבה שהתקיים היום (רביעי) בהר הרצל. אחד מיושבי הקהל התפרץ לדבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו וצעק לעברו: "בלי פוליטיקה, הלו, בלי פוליטיקה, תתבייש. איפה היית 40 שנה? תתבייש".
הדברים נאמרו בתגובה לנאום נתניהו שאמר כי "אני מבקש לפתוח בבשורה חשובה: אנחנו מתקדמים מאוד בהליך התכנוני של היכל הנצחה המיוחד לנפגעי פעולות האיבה – כאן, בהר הרצל. ממשלת ישראל, ארגון נפגעי הטרור והביטוח הלאומי מחויבים למשימה החשובה הזאת – ואנחנו נגשים אותה. זאת תהיה אחת ההחלטות הראשונות שתובא לאישור הממשלה הבאה שתקום במדינת ישראל. דמותם של חללי הטרור תיחקק בכותלי ההיכל, ומעל לכל היא תיחקק בלבבות העם".
יו"ר נפגעי פעולות איבה אייבי מוזס מסר בתגובה: "מזה עשור אנו פועלים להקמת היכל הנצחה ממלכתי לחללי פעולות האיבה בדיוק כפי שהוקם לחללי מערכות ישראל. הצעת המחליטים נמצאת על שולחן מזכירות הממשלה ולכן ההתייחסות של ראש הממשלה להקמת היכל הזיכרון לחללי פעולות האיבה לא היתה פוליטית בשום צורה. ראש הממשלה ביטא את בטחונו שכל ממשלה שתקום תשלים את המשימה הלאומית החשובה הזאת".
נתניהו הוסיף כי "170 שנה, כך מלמד לוח הזיכרון מאחוריי, 170 שנה עומד עם ישראל מול מתקפות טרור של בני עוולה, המבקשים לעקור אותנו ממולדתנו. 170 שנה של חללי חרב, שמונפת עלינו ביד זדונית ושגזלה מאיתנו אלפי דמויות מופלאות. באותה נשימה אני מוסיף: ראו מה עשינו ב-170 השנים הללו – בנינו ארץ, הקמנו מדינה, קלטנו עלייה, ייסדנו צבא וזרועות ביטחון מופלאים, השגנו הישגים מזהירים באינספור תחומים".
"יקירי נפשנו, נפגעי פעולות האיבה, הם חלק מסיפור התקומה הלאומית. הם תמיד איתנו, ואנחנו תמיד איתם. העם זוכר אותם, והעם מחבק אתכן, המשפחות, בכוחות מלוכדים, יחד. אבל האבדה עצומה. החיים נעצרו בחריקת בלמים, ומאז בכל יום צריך להתחיל מחדש. לדאוב ולנשום, לבכות ולהמשיך קדימה".
"לפני שבוע ציינו 100 שנים לרצח המחריד של הסופר יוסף חיים ברנר ביפו. ברנר וחבריו נפלו לפני פורעים ערבים במאורעות תרפ"א, שגם הם לא הצליחו לערער את היסודות האיתנים שנעצנו באדמת הארץ. מה השאיר לנו ברנר? יצירה ספרותית כבירה, ובכלל זה משפט נצח שכתב על טרומפלדור בעקבות קרב תל-חי: 'אשרי מי שמת – ותל-חי למראשותיו'. התל – חי. הדומם – מוסיף לדבר אלינו.
"עברו 100 שנים, ומחבלים חדורי אכזריות ורוע גדעו את חייהם של הרב שי אוחיון מפתח תקוה, ושל אסתר הורגן מטל מנשה. גם הם השאירו אחריהם הרבה אור, הרבה רוח, הרבה חסד".
"הרב שי אוחיון לימד תורה. הוא נתן שיעורים במקומות שונים, הוא לא חסך מעצמו שום מאמץ. בצד זאת הוא טיפח את משפחתו האהובה עם אשתו סיון, וארבעת ילדיהם. אסתר הורגן, שעלתה בצעירותה מצרפת, עסקה באמנות ובטיפול זוגי. יחד עם בעלה בנימין היא גידלה במסירות שישה ילדים. כשאסתר צעדה לתומה בחיק הטבע, לא הרחק מביתה, הסתער עליה המרצח הנאלח. היא נאבקה בו עד כלות".
"אסתר עצמה כתבה בעבר על הטרור: "טרור הוא תוצאה של רעיון פנאטי, מוקצן. אדם רוצה להביע מסירות לאלוהים, אבל יוצר זוועה תיאולוגית. הוא כופה על העולם באלימות את הערכים שלו. הוא כל כך פוחד שהרעיון שלו לא יעבור הלאה, שהוא מבטא אותו בכוחנות". אלה שני עולמות קוטביים: מצד אחד הסתה מרעילה, איבה קיצונית, אלימות שטנית. מצד שני יצירה, אהבה, נתינה, שמחה. כל זה נשאר – ועם כל זה ננצח".
"בהקשר זה אני רוצה לספר לכם שלפני כמה חודשים באו ללשכתי נציגי עמותת 'משפחה אחת', שמסייעת לנפגעי הטרור. הם באו עם ההורים השכולים הרב אורי שרקי ומרים פרץ, ׳אם הבנים׳. הם הציגו לי את הספר החדש – 'מה שנותר', שערך יעקב גרפינקל. זהו ספר עוצמתי בצורה בלתי רגילה. ספר על חפצים מיוחדים שהשאירו אחריהם נרצחי הטרור בישראל ונופלי צה"ל. לפעמים זה כומתה, כובע או נעליים. לפעמים ספר, כדור, גיטרה או שעון. לפעמים מחרוזת, מדליה או תפילין".
"הרב שרקי ורעייתו רונית, ששכלו את בנם שלום בפיגוע דריסה, מצביעים בספר על חפץ הזיכרון שלהם: הטלית של שלום, הטלית שהפכה להיות חופה תחתיה מתחתנים הילדים והנכדים של המשפחה. כך נמצאת הנוכחות של שלום בכל השמחות המשפחתיות".
"מרים פרץ מציגה אבנים – אבנים עם לב אדם: שתי אבנים מן הסלע שעליו נהרג בנה אוריאל בקרב בלבנון. אבן אחת, שחורה, הביא המ"פ של אוריאל. אבן שנייה, לבנה, מאותו הסלע, הביא אלירז – בנה השני של מרים, שנפל אף הוא בקרב ברצועת עזה. כל אלו הן מזכרות חיים לצורך המשך הבחירה בחיים, הבחירה בחיים אחרי הטרגדיה".
