זעם, תסכול וחשש, הם רק גרגירים מהשק האמוציונלי הכבד שהציבור החרדי סוחב על גבו מזה תקופה. ליתר דיוק, תקופה ארוכה.
היא לא נתונה תחת מגבלות או סגרים – גם לא דיפרנציאלים – והיא מתפשטת לכל עבר, מרעישה, מבהילה, לא מקפידה על הנחיות מינימליות ולא מתחשבת באף אחד – גם אם זה אזרח תמים וטוב שרק רוצה לישון בלילה ולקום לעוד יום של עבודה מהבית. ואני לא מדבר על ההפגנה בבלפור. גם לא על זו באבן-גבירול.
אני מדבר על ההסתה.
את נגיף הקורונה, שלפי ההערכות מומחים הוא כאן כדי להישאר לפחות בשנה הקרובה, נוכל לעבור ולהמשיך הלאה. מדממים וכואבים אבל ממשיכים. סופרים חללים וממשיכים. לא את נגיף ההסתה. עוד לא נוצר המטוש שיזהיר מפני תוכן מוטה ומסית, ואף חקירה אפידמיולוגית לא תעצור את שרשרת ההדבקה המשלהבת את ההמון העוטה על כל דיווח מסית כאילו היה זה חיסון לקורונה.
על חיסון להסתה טרם חשבו.
לבן גוריון זה עבד, אגב. הוא לא חשש ולא היסס להציג את ספר התנ"ך של האומה היהודית עליו נשענת טענת הבעלות על ארץ ישראל. כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.
• • •
השתתפתי השבוע במפגש אקראי של אנשי מפתח חרדיים. איש איש בתחומו. איש איש וניסיונו. על הפרק? – הכול! האלימות המשטרתית, הבריונות התקשורתית, ההשפלה הממשלתית, ותופינים נוספים שהועלו על שולחן הדיונים בקצב שלא היה מבייש את הצעות החוק האופוזיציונריות. כדרכו של דיון, נושאים רבים נותרו שנויים במחלוקת. כשהגיעה המנה העיקרית – מצוקת ההסברה במגזר החרדי – משום מה נרשמה הסכמה מלאה בין המשתתפים.
הניסיונות להסביר את הגורם העיקרי למצוקה הזו היו רבים. האחד טען כי הבעיה מתחילה בזה שאין מסבירן קבוע למגזר, השני התווכח איתו ואמר שדווקא יש רק שהוא לא מספיק רהוט, השלישי חשב שהתקשורת החילונית היא זו שלא מביאה את הקולות הרהוטים ובוחרת מתוך אינטרס ברור להשמיע את אלו שמתנצלים על היותם חרדים או אלו שנבוכים כשמכנים אותם "מפיצי מחלות", והרביעי האשים בכלל את הפוליטיקאים מכל הצדדים שדווקא מדברים הרבה אבל לא אומרים כלום.
כך או כך, כולם הסכימו שיש חוסר בהסברה נכונה ומיטבית שתעמיד את הציבור החרדי באור אחר מזה שמוקרן בתקשורת, כזה שלא מסתפק באור צהוב או כתום אלא ירוק בוהק.
• • •
את הרש"י הראשון על התורה מכיר כל צורבא: "ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים; הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
מדהים. כתוב כאן בעצם שאם הגויים באים אלינו בטענה שאנחנו כובשים, ניגש לספרייה, נוציא חומש, ונקריא להם שטיקע'ל רש"י. אם גדול פרשני התורה, רבן של ישראל, אומר שזו הסיבה לכך שהתורה שינתה את הסדר והתחילה מ"בראשית", הרי שזו האמת וזו התשובה הניצחת.
אני לא חושב שסטיבן או אחמד אמורים להבין פירוש רש"י. אני לא חושב גם שרש"י התכוון לכך שהם יבינו את התשובה. אולי. אבל אני כן חושב שכשאדם עומד ומביע את האמת שלו ללא פחד ובלי לגמגם עצמו לדעת – השני מבין. ועוד איך מבין. עם אמת קשה להתווכח. גם כזו שנראית שמימית או מיסטית.
כשהתקשורת מתנפלת על המרואיין החרדי המתוסכל והמושפל, ותובעת ממנו הסבר הגיוני לכך שהרב קנייבסקי מורה לציבור שלו אחרת מהנחיות הממשלה, אל לו להתפתל, להתנצל, או לגמגם "אבל גם בבלפור לא שומרים".
• • •
אני לא מתיימר לשמש כדובר המגזר, אבל כן לנסות להציע דרך בהסברה הנכונה מול אחינו החילוניים שמושגים כמו "דעת תורה" או "אמונת חכמים" זרים להם.
כשהתקשורת מתנפלת על המרואיין החרדי המתוסכל והמושפל, ותובעת ממנו הסבר הגיוני לכך שהרב קנייבסקי מורה לציבור שלו אחרת מהנחיות הממשלה, אל לו להתפתל, להתנצל, או לגמגם "אבל גם בבלפור לא שומרים". התקשורת חזקה הרבה יותר מכל היגיון. ברצונה מחבקת וברצותה דוחה.
אבל כשיעמוד המסבירן התורן ויגיד את האמת שלו, האמת של המגזר כולו, על כך שיש לנו דעת תורה ושמנהיגי ישראל הם היחידים שלאורם נלך – אין ספק שמול האמת אף עיתונאי או מגיש מהדורה לא יוכל להתמודד. חסרת היגיון – מבחינתם – ככל שתהיה.
לבן גוריון זה עבד, אגב. בנאומו של ראש הממשלה הראשון בפני האו"ם, בחג הפסח של שנת 1947, בעדותו אל מול ועדת החקירה של האומות המאוחדות, הוא לא חשש ולא היסס להציג את ספר התנ"ך של האומה היהודית עליו נשענת טענת הבעלות על ארץ ישראל.
כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.
