לאחר שהתלוננו בני ישראל על המן ודיברו אף "באלוקים ובמשה", שולח הקדוש ברוך הוא 'נחשים שרפים' שנושכים וממיתים בהם.
בני ישראל ממהרים אל משה ומתוודים, "חטאנו כי דיברנו באלוקים ובך". בבקשה תתפלל שנינצל מהמוות הזה.
הקדוש ברוך הוא משיב לתפילת משה: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי".
וצריך להבין: לא טוב יותר לשלוח את הנחשים באותו ציווי שבו הם הגיעו? מפני מה ציווה הקב"ה לעשות דווקא נחש שרק בראייתו יתרפאו?
"אם אתה לא שם הרדמה", התנגד הפציינט הערבי לרופא השיניים שביקש לעקור לו שן, "אני לא פותח את הפה!"
הרדמה, במצבו של הפציינט, הייתה מסוכנת. כמה שניסה הרופא להסביר לו שמצבו הבריאותי אינו מאפשר זאת – הערבי לא הסכים לקבל.
הזמן חלף והוויכוח התיש את הרופא. הוא רמז לאסיסטנטית וזו תקעה בהפתעה מחט ארוכה ברגלו של הערבי.
הפציינט פתח את הפה בצעקה והחל ליילל מכאב. באותו רגע הכניס הרופא צבת לפיו ועקר את שינו באחת.
לאחר התאוששות שאל הרופא את הפציינט: "נו, איך היה?"
"כאבי תופת", מיילל הערבי. "אבל מה, אף פעם לא ידעתי שהשורשים של השן מתחילים מהרגל"…
התשובה שכולנו מכירים לשאלה בה פתחנו, היא מדברי המשנה (ראש השנה ג, ח): "וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נימוקים".
לפעמים אנו תוהים על תהליך הריפוי לבעיות בנפש, שכמעט תמיד כרוך בחזרה לאחור ובנבירה בעבר. את זאת מלמדת התורה: זה לא ה'נחש' הספציפי שאיתו אנו מתמודדים. זה השורש שבו קלקלנו. כדי להיפטר מה'נחש' הנוכחי – חייבים לחזור לשורש ולתקן.
ולפעמים מתברר שהשורשים שלנו בכלל נמצאים ב'רגל', בכל מיני הרגלים קטנים שאגרנו לעצמנו עם השנים וכעת צריכים 'לעקור' אותם בצורה מסודרת…
