"לעשות אותם ימי משתה ושמחה" מהות חג הפורים הוא השמחה, עד כדי כך הפליגו במעלת השמחה בימים האלו שחז"ל חייבו להתבשם ולשתות יין, מה שאסרו כל השנה, כל זאת בכדי להגיע למידת השמחה באופן הנעלה ביותר,
את הסוד כיצד ניתן לעבוד את ה' בשמחה מלמדנו דוד המלך ע"ה "עבדו את ה' בשמחה" כיצד? דעו כי ה' הוא אלוקים הוא עשנו לו אנחנו" הכרת האמונה בה' שכולנו נתונים להשגחתו היא המרשם לשמחה.
סיבת העצב נובעת מתחושה שהאדם הוא עזוב לנפשו, באין לו משענת יציבה שיוכל להישען עליה, אבל האדם המאמין חי בתחושה תמידית של "בך בטחו" יש להם משענת יציבה והיא המחזיקה אותם בכל המצבים,
וזה מה שכתוב במגילה, שלאחר שזעק מרדכי זעקה גדולה וכו' שולח להגיד לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", מנין האמירה הברורה שיהיה רווח והצלה? לכאורה נראה שזה הסיכוי האחרון של עם ישראל, וזה שיש לנו אחות בבית המלך זה הסיכוי היחיד, אלא שלאחר שזעק זעקה גדולה, ראה מרדכי שעם ישראל מחובר לשורשו, מבקש ומתחנן ובוטח בה', ידע שרווח והצלה יעמוד ליהודים, וזה מה שכתוב במדרש שבשעה שנכנסה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה, אמרה קלי קלי למה עזבתני, שזה עיקר סיבת העצב, מה שהוא עזוב לנפשו, ללא משענת, והיא הרגישה שהיא לבד, ולבד אי אפשר להצליח.
ואולי אפשר להוסיף עוד בתשובתה של אסתר למרדכי, "לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו, מה כינוסם של ישראל קשור לכאן, שתאמר צומו עלי, תתפללו, אבל מה הכינוס נותן?
אלא ידוע מצדיקים שכינוסם של ישראל הוא החוט המחבר להקב"ה, כי הרוצה להתחבר עם המלך ולא יכול להגיע אל המלך, מה יעשה, יתחבר לבניו של המלך, ואז יתחבב על המלך בתור חיבורם וחברם של בניו, כך אומרים הצדיקים היתה כוונת אסתר המלכה בעת הזאת, כאשר מרחפת עליהם גזירה גדולה, ולכאורה הם רחוקים ממצוות ומעשים טובים כמבואר במדרשים, העיצה "להתכנס", להתחבר יחד עם ישראל בניו של המלך ועל ידי החיבור יש את האפשרות להתחבר אל מלכו של עולם, וזה מה שכתוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", "אותם" בלשון רבים, שעל ידי התאחדות עם כלל ישראל מתעוררת ומתרבה השמחה.
וכאמור העצב מגיע מתחושה שהאדם עזוב לעצמו, אין לו על מי להישען, וגם אין לו התחברות עם חברים, אך ביום הפורים שהשמחה היא המצווה המרכזית הציווי הוא לך כנוס, לך תתחבר בכדי שתזכה לשמחה שלימה ותמידית שתלווה לכל השנה.
גדולים וצדיקים בכל הדורות הרבו והפליגו בכח השמחה ביום זה ואף מסרו נפש ומצאו תחבולות רבות לשמוח ביום זה יהיה מה שיהיה, סיפר החסיד הישיש רבי יעקב לכוביצקי ז"ל אוד מוצל מאש על האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע מסלונים הי"ד זצוק"ל שנהרג על קידוש ה' בשואת אירופה האיומה, ואיתו שהה כל ימי צר ומצוק עד לעלייתו על המוקד: היה זה בפורים תש"ג בגטו, הרבי קרא את המגילה בחשאי בליל הפורים ואף רקדו יחדיו בהיחבא, למחרת היום נכסף הרבי לרקוד בריש גלי לכבוד הפורים מתחת לאפם של הנוגשים האכזריים, ידע הרבי כי במקרה וירקוד עם חסידיו בצריף שלהם יגלו זאת הגויים שבצריף השכן, והם יסגירו אותם אל הגרמנים, אותם שבצריף הסמוך היו אף הם משועבדים לגרמנים, אבל יחס הנוגשים כלפיהם נחשב לאנושי, בהשוואה לעריצותם כלפי היהודים,
אבל הרבי רצה לרקוד בפורים, איך מגשימים רעיון כזה? הבריקה במוחו המצאה מקורית, הוא פונה אל האסירים הנוצריים, שכניו לצריף, ואומר: הבה ותחרה ביננו, מי מאיתנו מיטיב לרקוד..
נענו הגויים להזמנה ופתחו מיד בריקוד פראי כיאה להם, כאשר התעייפו וחדלו מן המחול, אומרים הם אל הרבי: נו ועכשיו הפגינו אתם, הז'ידים, את כשרונותיכם….
לרגע זה ציפה הרבי: מיד הוא יוצא בריקוד נלהב, כשהוא מתנשא בדבקות אל על "שושנת יעקב צהלה ושמחה.. להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בו"…
כי בשמחה תצאון אומרים צדיקים אפשר לצאת על ידם מכל הצרות והמועקות, והעצה היא לאחוז בחבל האמונה ולקיים הכתוב לך כנוס, להתכנס ולהתחבר, ואז תשועתם היית לנצח.
—
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית קרית הילד בירושלים.
