תאור מקרה: מורה נכנס לשיעור נמרץ וחדור מטרה להעביר את מערך השיעור לאחר שעות הכנה. והנה אחד התלמידים מוריד את הראש בכיתה ואיננו שותף ומקשיב. פניית המורה שירים את ראשו ויהיה שותף לשיעור, נופלות על אוזניים ערלות.
• • •
בחור נכנס לבית המדרש ונרתיק התפילין בידו. החזן אוטוטו בישתבח וטרם הניח את התפילין. למשמע הבקשה של המדריך; להניח תפילין! מהנהן הוא בראשו, אבל כעבור מספר דקות שוב המדריך נוכח לראות שטרם הניחן.
• • •
ומקרה נוסף: מתקבצים לתפילת מנחה, חלק מהתלמידים יפתחו את סידור התפילה וחלקם ממש לא. לעיתים נדמה כי מסוכסכים הם עם האות הכתובה. ההפצרות, והניסיונות שיתפללו מתוך הכתב נדחות על הסף.
כיצד אם כן, נצליח להשפיע על אותו תלמיד – נער המתנגד ללמידה . שמגלה קרירות וחסר "רגש חם" – ויהודי לתפילה? ולמרות הפצרותיי וניסיונותיי, להשפיע ולשכנע, מגלה הוא כלפי אדישות והתעלמות נוראה?
האם זאת פונקציה של משמעת וסמכויות גרידא? האם תקיפות, החלטיות והיעדר פשרות מולם, הם אלו שבסופו של דבר יכניעו את מרד הנעורים?
אז זהו שלא!
פעמים רבות אכן חוסר תפקוד של תלמידים – מתבגרים – נערים, נעוץ בהיעדר סמכותיות וקושי בהטלת משמעת מצד ההורה והמורה. אבל פעמים רבות הסיבות לכך הם אחרות.
הכירו את תופעת ה"דווקא-ניקים".
תופעת ה"דווקא" תתפרץ כשניצב הוא המתבגר מול אתגר היכול לתסכל. כי שוב הוא נפגש ומתעמת עם קשייו ומגבלותיו. אזי לא משנה מהי הסמכות המציבה בפניו את הדרישה, חש המתבגר דחייה פנימית עצומה למול המשימה.
מגבירי הדחייה תגובות שיפוטיות מצד הסביבה, כי הינו "עצלן" "חוצפן ומרדן" וכו'
גבולות הממסד והדרישות הדתיות וההלכתיות נתפסות כשוללות עצמאות ומשתלטות על חייהם. ברגעי איום אלו לא נותרה לו למתבגר הברירה אלא רק להתנגד – לעשות דווקא. על מנת לשמור על עצמו .
אז כיצד בכל זאת נוכל להשפיע ולאתגר את המתבגר על זאת ועוד בפעם הבאה.
—
הכותב הוא יועץ חינוכי בישיבת אור תורה עפולה בראשות הרב אברהם טויטו והרב אלחנן רוזנפלד.
