"אעברה נא", התחנן משה רבנו אל הקדוש ברוך הוא, כמתואר בפרשתנו, "ואראה את הארץ הטובה".
הסברים רבים ישנם מדוע כה רצה משה להיכנס לארץ ישראל, אולם אנו ניגע בנקודה יסודית אחת הנוגעת לתחום הנפש. אבל קודם, משל עממי:
אדם נעמד באמצע הרחוב, סתם כך בלי סיבה, ראשו נטוי כלפי מעלה. זה שהלך אחריו תהה מי יודע מה רואים שם במרומים, נשא אף הוא את עיניו והחל משוטט בעולמות עליונים… אחריהם כבר הצטרפו עוד ועוד בני אדם לשורה התמוהה הזו וכולם מחפשים בעיניהם בדממה מוחלטת אחרי הבלתי נראה.
לאחר חמש דקות הוריד הראשון את ראשו, יישר את כתפיו ורצה להמשיך ללכת. "היי, לאן אתה הולך?!" שאלו כולם בתהייה, "מה ראית?"
"שום דבר", נבהל הראשון מהמתקפה. "ירד לי דם מהאף, נאלצתי לעצור, להרים את הראש ולחכות בסבלנות שהשטף ייפסק"…
הרה"ק רבי נחמן מברסלב מבאר באופן מופלא את בקשתו של משה: הסיבה שבגינה נגזר על משה לא להיכנס לארץ, היא חטא מי-מריבה, בו כעס משה ובא לכלל טעות. לפיכך, מבאר הרה"ק מברסלב, כאשר נאמרו למשה י"ג מידות של רחמים, ראה משה את מידת 'ארך אפיים' (יעוין בגמרא סנהדרין קיא) "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו".
"ויקוד ארצה", מבאר רבי נחמן, שהשתחווה משה וביקש להיכנס לארץ ישראל, מפני שסגולתה היא לבטל את הכעס ולהקנות סבלנות וארך אפיים ליושביה – – –
על ידי שייכנס לארץ, ביקש משה, יתקן את חטא הכעס שנובע מקוצר רוח.
ארך אפיים ואורך רוח, הם אבני יסוד בתיקון הנפש שלנו. לפעמים צריכים רק 'להרים את הראש ולחכות בסבלנות שהשטף ייפסק'. ולפעמים זקוקים לעבודה רבה ומעשית כדי לתקן את עצמנו. בין כך ובין כך, מוכרחים להתאזר בסבלנות.
סבלנות עד שנראה שיפור והתקדמות. ולא פחות חשוב: סבלנות כלפי עצמנו!
נסיים במשפט נורא המופיע בכתביו של הגה"ק ה'חתם סופר': "לפעמים סבלנות אחת מועלת יותר מאלף תפילות"!!!
