"הזוכה בפרס הגדול הוא ג'יקה", נשמע הכרוז.
ג'יקה, הרומני המאושר, מיהר ללכת אל עמדת מכירת הכרטיסים, שם הימר לפני זמן מה על הסוס שינצח במרוץ. הוא קיבל מהפקיד ערמת שטרות של מאה דולר והחל לבדוק שהם אינם מזויפים.
"אנחנו מקום מכובד", גער בו הקופאי. "נראה לך שתקבל ממני שטר מזויף?!"
"אני רק מבקש לוודא", השיב ג'יקה, "שלא החזרת לי את השטר שקיבלת ממני"…
• • •
ביום השמיני למילואים, ראש חודש ניסן, מגיע הזמן לחנוכת המשכן. משה קורא "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל".
אם חנוכת המשכן נעשית בעיקר על ידי אהרן, יש להבין מפני מה פירטה התורה שמשה קרא גם לבני אהרן וגם לזקני ישראל. הלא הם נכללים במה שכתבה התורה בהמשך "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם".
לא יפה להאזין לשיחות טלפון של אנשים אחרים, אבל הישיבה הארוכה באוטובוס ודיבורו הקולני של הנוסע שישב במושב שלפניו, לא הותירו למוטי הרבה ברירות.
הנוסע, שכפי המשתמע מהשיחות היה גנן במקצועו, התקשר לאנשים שונים לפי רשימה שהחזיק וביקש להציע את שירותיו כגנן מקצועי. מוטי לא יכול לשמוע את התשובה של הלקוחות מעבר לקו, אבל את הניתוק המהיר של השיחות הוא קלט היטב.
לבו נקרע והוא החליט לרדת בתחנה בה ירד האיש, הוא ייגש אליו ויציע לו עבודה בגינת הבניין שבו הוא מתגורר. 'לא הרבה כסף, אבל לפחות שיהיה לו משהו להביא הביתה', הרהר מוטי.
כאשר ירד האיש ומוטי ניגש אליו וביקש את סליחתו על שהאזין לשיחה, תוך שהוא מציע לו לבוא לעבוד בגינה אצלם, השיב הגנן שהוא מצטער. הוא עמוס עבודה ואין לו זמן לעבודות נוספות.
למראה עיניו התוהות של מוטי, מיהר האיש להסביר: "אני עובד בגינון אצל אנשים עשירים ממש. כאלה שמסוגלים לשלם חצי משכורת ממוצעת רק לטיפול בגינתם. אותם אנשים לרוב לא פוגשים בי אישית, סוכן הבית הוא זה שעומד מולי והתשלום מועבר ישירות לחשבון הבנק. אין לי מושג אם העבודה שלי מוצאת חן בעיניהם או לא.
"אחת למספר חודשים אני נוהג להתקשר ממספר חד-פעמי למעסיקים שלי, מציע את עצמי כגנן, רק כדי לשמוע כמה הם מרוצים מהגנן שלהם ואינם מוכנים להחליף אותו באחר. המילים הטובות הללו נותנות לי דלק להמשך החיים"…
רבנו חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, מבאר מצב ש'מסתתר' בפסוק: מתחילה יועדה הכהונה למשה רבנו. אלא שבשל כך שסירב משה רבנו במשך שבוע ללכת אל פרעה במצרים, נענש והכהונה ניתנה לאהרן ולזרעו.
כעת, צריך משה להעביר את הכהונה – זו שהייתה מיועדת עבורו(!) – לאהרן ולבניו. הקושי הזה הוא עצום. לראות גדולה כזו שכרוכה בקדושה ובדרגות עליונות עוברת מהאדם עצמו לרעהו…
במצב כזה, מבאר ה'אור החיים', רוב בני האדם נוטים לעשות שלושה דברים כדי לרכך את הקושי שבהענקת מה שהיה מיועד עבורם לזולתם: א. להתעכב עם מסירת התפקיד ככל האפשר. ב. למסור רק חלקים ממנו, ולא את מכלול הפרטים התלויים בו. ג. לעשות את ההעברה בכמה שפחות פרסום.
לא כך נהג רבנו משה. וכך מבאר ה'אור החיים' את לשון הפסוק: "ויהי ביום השמיני", מיד כשהאיר היום, "קרא משה לאהרן", ולא התעכב עם העברת הכהונה אפילו רגע אחד מיותר.
חוץ מאהרן קרא משה גם "לבניו", על אף שלא הצטווה לקרוא להם. בכך התעלה משה על רגשותיו שנית ומסר את כל חלקי התפקיד – הכהונה לאהרן ולזרעו – בשלמות. בנוסף לכך קרא משה "לזקני ישראל", טקס העברת הכהונה נעשה ברושם רב ובפומבי, ולא בצנעה.
• • •
לא אחת עוברת במוחנו מחשבה טובה לפרגן למישהו שמגיע לו. לספר לו כמה טוב הוא, כמה מיוחד המעשה שלו.
ואז, רגע אחרי המחשבה הטובה, מגיח קול זקן בתוכנו שלוחש: 'מה הלחץ? מה הבהלה? לפחות אל תגזים עם השבחים, שהוא לא יחשוב שקרה לך משהו'…
כדאי שנישא עמנו את הפסוק המיוחד הזה לרגעים הללו: "ביום השמיני. לאהרן ולבניו. ולזקני ישראל" – לא להתעכב עם מילים טובות. לא לחסוך בהן. לא להצניע אותן.
מי שנוהג כך, זוכה לקבל בחזרה את ה'שטר' שאותו נתן. גם עבורו יפרגנו בלי לחסוך ובכל הזדמנות.
