"אני כועסת על עצמי מאוד", כך שיתפה אחת הנשים בשיעור הקבוע שלי. "אני כועסת כי הייתי אדם הכי מסודר ויעיל בעולם, מעולם לא דחיתי כלום ועכשיו אט אט אני מגלה שהפכתי לדחיינית. אני פשוט דוחה דברים וזה לא מתאים לי. זה גורם לי לכעוס על עצמי".
ואז הגיעה שאלת מיליון הדולר. אותה אישה נשאלה על ידי המרצה: "מהי התכונה שהכי קשה לך אצל בעלך ואת ממש נאבקת בו עליה?". התשובה, הו, כמה מפתיע, היתה: "דחיינות".
ולא סתם הדבר, כך המשיך השיעור. כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים במישהו על משהו שלא מוצא חן בעיננו, נהפוך להיות בדיוק כמוהו. זו חוקיות בעולם.
רגע, אז מה עושים? נתעלם ממה שמפריע לנו? נפסיק להעיר וכו'? התשובה היא כמובן לא. הכל תלוי באופן בו נעשים הדברים.
ראשית עלינו לזכור כי אין לנו זכות ואף לא יכולת, לשנות בן אדם אחר. אדם משתנה רק אם הוא רוצה. אנחנו יכולים להציע, להראות דוגמה אישית, לדבר אל הלב, אך לא לדרוש שינוי. זה פשוט לא יעבוד. תמיד מומלץ להתמקד באיך אנחנו מביאות טוב לעצמנו ולסביבה, מבלי לרצות לשנות אותה.
אז הרעיון הוא לא להיאבק במשהו, אלא למרוד בבעיה. מה הכוונה למרוד? חשבו על כך: מתי או במה מורדים? כשמרגישים שמשהו לא נכון ולא מתאים, מאיים עלינו לרעה, מורדים. כך מול קושי או בעיה: להגיד לעצמנו שאנחנו לא נאבקות בבעיה אלא מורדות בה. לא מאפשרות לבעיה לחדור לתוכנו ולהשפיע עלינו רגשית, אלא נושמות הרבה אוויר לתוכנו, מביאות שכל, מזיזות אגו, ובודקות איך אפשר להתמודד, בלי מאבק.
זכרו כי החיים הם בעיות בלתי נגמרות – אך מאידך, הם גם חגיגות בלתי נגמרות. אל תבזבזו את החיים על מאבק או הסתכלות על בעיות, כי כל מאבק מסתיים בניצחון וכישלון. מאבק מביא איתו שאפתנות, חמדנות, צדק כוחני, אגו, אך אם מחליטים לשים פוקוס על חגיגה, כל דבר קטן שקורה לנו ביום יכול להפוך לחגיגה. פשוט לתת יותר משמעות לדברים הקטנים. כל חגיגה קטנה מייצרת אדווה ומביאה לנו התעלות. העולם בנוי מחגיגות קטנות, לא מחגיגה אחת גדולה.
אפשר לשנות את כל העולם – בדרך של חגיגה, לא בדרך של מאבק. לא סתם אומרים ש"אלוקים נמצא בפרטים הקטנים". הצלחתן היום במשהו קטן? תחגגו אותו, עשיתן טוב למישהו? תיהנו מהמשמעות. אט אט תראו שכיוון הראייה משתנה וכאשר יש משמעות בחיים, יש פחות מקום לבעיות להיווצר.
