אז החלטתי סוף כל סוף לעשות את זה, אספתי את הילדים והלכנו כולנו לקופת חולים כדי להתחסן נגד שפעת.
טוב, ליתר דיוק, הגדול כבר קיבל את החיסון, הוא רק הגיע בתוך תגבורת.
כמובן שהצטיידנו כראוי, חפיסת שוקולד, מים, נשנושים והבטחות לרגע שאחרי.
החלטנו שכדאי להתחיל עם האמצעי, שאולי כדאי להתחיל מהכבד אל הקל. רק לא לקחתי בחשבון שהקל לא יהיה קל כל כך. הילדים רק נכנסו לחדר האחיות, קלטו את הסיטואציה, והחלו לצרוח צרחות אימים. אף אחות עדיין לא ניגשה אליהם והם כבר מתייפחים להם בקולי קולות. שתי אחיות הגיעו בתור תגבורת, אחת נטלה את התינוק שלא חסך בצרחות אף הוא, ואני לפחות יכולתי להיות פנויה לאומלל השני שבדיוק קיבל את החיסון.
איכשהו הצלחנו להחזיק אותו ולהחדיר את המזרק, קיוויתי שאחרי שירגיש שהכאב כבר מאחוריו הוא יתחיל להירגע, זהו שלא. הוא והקטן יללו כל אחד מסיבותיו הוא הגדול עמד חסר אונים וניסה להבין מה הוא בדיוק יכול לעשות בסיטואציה הזאת. סיימנו עם האמצעי ועברנו אל הקטן. סוף כל סוף לקחתי אותו מהידיים של האחות וחיבקתי אותו. הוא נרגע בדיוק לרגע, איך שהרגיש את המחט התחיל לבכות שוב, בכי אומלל ומעורר רחמים. טוב לפחות הפעם הייתה לו סיבה טובה.
עכשיו הגיע תורי. מותשת, אמרתי לאחות שנראה לי כי אבוא בפעם אחרת. לא עכשיו שהילדים מתבכיינים לי ברקע. "את בטוחה שתצליחי להגיע?" שאלה האחות בפקפוק. ואני באמת הרגשתי שאיני בטוחה. זה או עכשיו או בכלל לא. הפעם הייתי צריכה להיות גיבורה אמתית. מסרתי את הקטן לאחיו הגדול ואחות אחת באה לשמור על שניהם. ניגשתי לחדרון הסמוך ולשנייה נשמע שהכל בסדר.
שמתי לרווחה ובדיוק אז מקהלת היללות החלה שוב. נשמתי עמוק, עצמתי עיניים ובשנייה שזה הסתיים זינקתי החוצה. "אמא פה", הודעתי להם בחדווה. "היא עשתה חיסון וכלל לא בכתה". הבכי פסק באחת, עיניים גדולות ודומעות הביטו בי בהשתהות. ניצלתי את ההזדמנות, אספתי במהירות את כל הכרטיסים ודחפתי את כולם החוצה. שם חילקתי שוקולד וניסיתי להבין מה חשבתי לעצמי שהגעתי לכאן. "יותר נכון לא חשבתי", הגעתי למסקנה, הייתי צריכה לעשות את זה וזה מה שעשיתי. אם הייתי חושבת על כך מראש, הייתי מתייאשת. אבל רק חשבתי על החורף המתקרב, עם הקורונה וכל נלוותיה ורציתי לעבור את זה. הייתה לי מטרה מול העיניים ולא חשבתי לרגע על התהליך עצמו. ב"ה זה עבר, אבל מה שהבנתי מכך, יש בנו כוחות גדולים, ולפעמים אנחנו מתייאשים מראש ולא מנסים אותם. וחבל. ניתן לעצמינו צ'אנס לנסות במקום לשקוע בייאוש ובמרמור מראש. שיהיה בעז"ה בהצלחה.
