פיתה

פיתה היא לחם חיטה שטוח העשוי מקמח בתוספת שמרים. הפיתה היא מאכל מסורתי במטבח המזרח תיכוני והים תיכוני.

פיתה משמשת לטבילה ("ניגוב") ברטבים או במטבלים כמו חומוס וגם להכנת כריכים.

בגרסתה המודרנית והתעשייתית (שהופיעה בשנות ה-50) נאפית הפיתה זמן קצר מאוד – מספר דקות בחום גבוה – 200 מעלות צלזיוס בתנורים ביתיים, או כדקה בטמפרטורה של 400–500 מעלות (בתנורים תעשייתיים). בשל הטמפרטורה הגבוהה נכלא בתוך הפיתה קיטור שגורם להיתנתקות הדפנות ולהתנפחותה ליצירת מעין כדור. לאחר האפיה, נפלט הקיטור מהפיתה והיא חוזרת לצורתה השטוחה, אך הדפנות נותרות נפרדות מבפנים. לאחר מכן, אפשר לחתוך את הפיתה ולפתוח אותה לצורת כיס, ולהכניס מרכיבי מזון שונים לתוכה.

הפיתה המסורתית (המכונה בישראל פיתה עיראקית, "לאפה", או פיתה דרוזית), היא פיתה שטוחה שאינה מתנפחת בזכות שיטת האפייה השונה שלה: היא נאפית בסאג' או בטאבון (תנור כיריים המופעל על ידי אש חמה או גחלים).

מאכל שנהוג להגיש עם פיתה הוא הפלאפל. כדורי עיסת חומוס ותבלינים מטוגנים בשמן אשר ממלאים בהם את הפיתה, בתוספת סלט.

מקור השם "פיתה" אינו ברור: לפי סברה אחת, המקור הוא המילה היוונית ל'עוגה' או 'פאי'; סברה אחרת גורסת כי המקור הוא המילה הארמית 'פיתא' ("לחם"; מקבילה לעברית "פת"). היהודים שהגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 והפכו לדוברי עברית לא יכלו להשתמש במילה "לחם" לציון הלחם הערבי (ח'בז), מפני שמילה זו כבר שימשה לסוג אחר של מאפה, שלא היה רווח בארץ ישראל, ולכן בחרו לאמץ את המלה הארמית "פיתא", שמאוחר יותר החלה להיכתב "פיתה" (כמו רוב המלים הארמיות המסתיימות באל"ף, למשל "עובדא" נכתבת היום "עובדה"). במדינות רבות, שאינן ערביות או מזרח תיכוניות, מכונה הפיתה לעיתים קרובות בשם: "לחם ערבי".

מקור: ויקיפדיה