מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה.

יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית.

הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו.

צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את יהודה ושומרון; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947.

ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ, נסו או גורשו ממנה מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים "הנכבה" (בערבית: النكبة – 'האסון'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, הואצה התערערות מצבם של יהודי ארצות ערב. כך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, אולצו ועודדו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

מקור: ויקיפדיה