אנדרו ג'ונסון

אנדרו ג'ונסון (באנגלית: Andrew Johnson‏; 29 בדצמבר 1808 – 31 ביולי 1875) היה נשיאה ה-17 של ארצות הברית, בין 1865 ל-1869. הוא החל את כהונתו כנשיא לאחר ההתנקשות בנשיא אברהם לינקולן, בעת שכיהן כסגן הנשיא לצדו. ג'ונסון היה חבר המפלגה הדמוקרטית שהצטרף אל לינקולן ואל המפלגה הרפובליקנית, תחת השם "מפלגת האיחוד הלאומי", ונבחר כשמלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימה. הנשיא החדש תמך בשיקום מהיר של המדינות הפורשות, ובצירופן המהיר אל האיחוד. תוכניותיו לא כללו הגנה על העבדים המשוחררים, והקונגרס הרפובליקני התעמת מולו רבות. לבסוף, הצביע בית הנבחרים על הדחתו. הוא היה הנשיא הראשון שהודח בידי בית הנבחרים, אולם זוכה בהפרש של קול אחד בסנאט.

ג'ונסון נולד בראלי, קרוליינה הצפונית. הוא התמחה כחייט ועבד בכמה ערי ספר לפני שהשתקע בגרינוויל, טנסי. הוא שירת כחבר המועצה העירונית וראש העיר לפני שנבחר לבית הנבחרים של המדינה ב-1835. לאחר תקופה קצרה בסנאט של טנסי, נבחר לבית הנבחרים הלאומי ב-1843, וכיהן חמש כהונות במשך עשר שנים. לאחר מכן הפך למושל טנסי, תפקיד בו כיהן ארבע שנים, ונבחר בידי המועצה המחוקקת לסנאט ב-1857. בקונגרס, הוא תמך בחוק למכירת קרקעות ציבור, שעבר מעט לאחר שעזב את הסנאט ב-1862.

בעוד מדינות הדרום שתמכו בעבדות, כולל טנסי, פרשו והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, תמך ג'ונסון באיחוד. הוא היה הסנאטור המכהן היחיד מטעם מדינת קונפדרציה שסירב להתפטר לאחר פרישת מדינתו. ב-1862, מינה אותו לינקולן לתפקיד המושל הצבאי של טנסי לאחר שזאת נכבשה מחדש. ב-1864, הפך ג'ונסון, הדמוקרט שתמך במלחמה ובאיחוד מטעם הדרום, למועמד הטבעי לתפקיד סגנו של לינקולן, שביקש לשלוח מסר של אחדות לאומית כדי להיבחר מחדש. הם ניצחו בקלות. ג'ונסון הושבע כסגן נשיא במרץ 1865, ונאומו היה כל כך גרוע עד שהחליט להתבודד כדי להימנע מערעור מעמדו. כעבור שישה שבועות, הירצחו של לינקולן הפך אותו לנשיא.

כנשיא בתקופת השיקום, הנהיג ג'ונסון מדיניות שנוייה במחלוקת – הוא קבע שעל המדינות שפרשו לכנס אספות ולערוך בחירות כדי להקים מחדש את הממשלות שלהן. בפועל, מדינות הדרום בחרו ברבים ממנהיגיהן הישנים והעבירו חוקים שנישלו את השחורים מזכויות אזרחיות. מתנגדיו, הרפובליקנים, סירבו לתת לחברי הקונגרס הדרומיים לחזור והעבירו חוקים כנגד הדרום. ג'ונסון הטיל וטו על החוקים, והרפובליקנים עקפו את הוטו, דפוס שנשמר במשך שארית כהונתו (חמש עשרה פעמים, יותר מכל נשיא אחר, אושרו מחדש חוקים שביטל בידי הקונגרס). ג'ונסון עצמו ביטל פקודה לפיצוי עבדים משוחררים. הוא אף התנגד להעברת התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית, שהעניק אזרחות ל-4 מיליון עבדים משוחררים. ב-1866, יצא למסע ברחבי ארצות הברית כדי לקדם את עצמו, בניסיון לגבור על יריביו הפוליטים. כשהעימות בין הנשיא לקונגרס גבר, הגביל הקונגרס את זכותו של ג'ונסון לפטר את חברי הקבינט שלו, אולם ג'ונסון המשיך לנסות לפטר את מתנגדיו. כשניסה לפטר את מזכיר המלחמה שלו, ניסה בית הנבחרים להדיח אותו והוא חמק רק בקושי מהדחה בסנאט.

לאחר נשיאותו, חזר לטנסי ונבחר לסנאט שוב ב-1875, חודשים ספורים לפני מותו. הוא הנשיא לשעבר היחיד ששירת בסנאט. עקב התנגדותו הקיצונית למתן זכויות לשחורים, יחסו לשבטי הילידים האמריקאים, העדר חזון ורצף קבלת החלטות גרועות הרות גורל לדורות שאחריו, היסטוריונים רבים רואים בג'ונסון כאחד מהנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית.

מקור: ויקיפדיה