אנדרו ג'קסון

אנדרו ג'קסון (באנגלית: Andrew Jackson;‏ 15 במרץ 1767 – 8 ביוני 1845) היה נשיא ארצות הברית ה-7 (1829–1837). קודם לכן שירת בבית הנבחרים של ארצות הברית ובסנאט של ארצות הברית.

מונה לתפקיד קולונל במיליציה של טנסי ב-1801, התפקיד הבכיר הראשון שלו. זכה לתהילה לאחר מלחמת 1812, בה פיקד על הניצחון על הצבא הבריטי בקרב ניו אורלינס לקראת סוף המלחמה. בתגובה לעימותים עם שבט סמינול בפלורידה הספרדית, הוא פלש לשטח ב-1818. צעד זה הוביל למלחמה ולחתימה על הסכם אדמס-אוניס ב-1819, שהעביר את פלורידה מספרד אל ארצות הברית.

ג'קסון ניסה לראשונה להיבחר לנשיאות ב-1824. למרות שהשיג יותר אלקטורים וקולות משלושת יריביו, הוא לא השיג רוב והפסיד בבית הנבחרים לג'ון קווינסי אדמס. ג'קסון טען שהפסיד בגלל "עסקה מושחתת" בין אדמס ויושב ראש בית הנבחרים, המועמד הנרי קליי, שמונה לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. תומכי ג'קסון יצרו את המפלגה הדמוקרטית, והוא נבחר לנשיאות ב-1828, בתמיכת המערב, וירג'יניה וניו יורק.

כנשיא, נאלץ ג'קסון להתמודד עם איום פרישה של קרוליינה הדרומית מהאיחוד עקב חוק מכס מגן שנחקק בתקופת אדמס. בניגוד ליורשיו, התנגד ג'קסון לזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד או לבטל חוק פדרלי. "משבר זכות הביטול" שכך לאחר תיקון שיעור המכס ואיום מצד ג'קסון להשתמש בכוח צבאי כדי למנוע פרישה.

לקראת הבחירות ב-1832, הקונגרס, בהנהגת קליי, ניסה להאריך את תקופת הזיכיון של הבנק המרכזי השני של ארצות הברית, ארבע שנים לפני שפג תוקפו. ג'קסון, שהתנגד לריכוזיות כלכלית, ביטל את חידוש הזיכיון וסיכן את סיכוייו להיבחר. אולם באמצעות הצגתו כמגן פשוטי העם מול הבנקאים העשירים, הוא הצליח לנצח את קליי במערכת הבחירות. הוא נישל את הבנק מרוב סמכויותיו עד לפוג תוקפו של הזיכיון ב-1836. מאבקיו מול הקונגרס השתקפו ביריבותו עם קליי שהוביל את המפלגה הוויגית כנגד ג'קסון. נשיאותו של ג'קסון הייתה הראשונה בה מונו מינויים פוליטיים. בנוסף, חתם על חוק שהעביר בכוח שבטים אינדיאניים מהדרום לאוקלהומה.

ג'קסון תמך בסגנו, מרטין ואן ביורן, במהלך הבחירות ב-1836. הוא תמך במפלגה הדמוקרטית ועזר לחברו, ג'יימס פולק, להיבחר ב-1844.

מקור: ויקיפדיה