"אם תפנק אותי, תקבל טיפ טוב", הבטיח לקוח למלצר במסעדה.
לאחר שלוש וחצי שעות מייגעות בהן עשה המלצר מעל ומעבר כדי לרצות את הלקוח שלו, הגיעה עת התשלום. החשבונית הוגשה והסועד שילם את הכתוב בה. שקל לא יותר.
למראה עיניו השואלות של המלצר, לחש הלקוח באוזנו בחיוך: "הנה טיפ מעולה לחיים: לעולם אל תאמין למי שאתה לא מכיר!"…
• • •
אחרי ארבעים שנה במדבר, עומד משה מול ישראל ומוסר באוזניהם את חומש דברים. ממש בפסוקים הראשונים משחזר משה רבנו את מינוי שרי האלפים והמאות, דייני ישראל שהתמנו לשפוט אותם, ומספר כיצד הדריך אותם.
בין היתר אמר להם משה: "לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון".
ויש להבין כיצד נוגעת אלינו – שרובנו איננו דיינים – ההוראה "לא תכירו פנים במשפט".
בלב בית הכנסת החסידי הענק, על הבימה, ניצב חסיד אחד לבדו, בשעות הצהריים של יום הכיפורים. מסביבו אלפים רבים דחוסים עד אפס מקום, אך הוא ניצב לבדו על הבימה ברווח.
לצורך המעשה – שאירע לפני שנים ספורות – נקרא לו בנימין. באותם ימים הוא היה בעיצומם של טיפולים כימותרפיים כשגופו נאבק במחלה הארורה. ראשו ולחייו כבר היו נטולי שיער וזקן לחלוטין. את רוב יום הכיפורים עשה בנימין בביתו, המערכת החיסונית שלו הייתה חלשה מכדי להידחק עם אלפי אנשים וחלילה להידבק בווירוס כלשהו.
אולם לפני 'נעילה' התעורר בו רצון עז להגיע להתפלל יחד עם הקהל הקדוש. אחיו דיבר עם הגבאים שהסכימו לפנות עבורו את הבימה מכל אדם, כך יוכל להתפלל עם הציבור בלי לסכן את בריאותו.
לאחר זמן מה על הבימה חש בנימין שלא בנוח, הוא משך את הטלית מעל ראשו על פניו עד חזהו, הכניס את המחזור פנימה ושקע בתפילה לוהטת על נפשו. מתעלם לחלוטין מכל הסובב.
במוצאי יום הכיפורים פגש אותו זאב, חברו. "לידי עמד מישהו", סיפר זאב לבנימין, "ובין מנחה לנעילה סינן באוזניי בלחש: 'כיצד החסיד הזה לא מתבייש להגיע לכאן לאחר שהוריד את זקנו? והוא עוד עומד על הבימה בגאווה לעיני כולם?!'
"אמרתי לו", סיפר זאב לבנימין, "היהודי הזה חסיד לא פחות ממני וממך, אולי אף יותר. ואני מאחל לך שלעולם לא תצטרך לחוות כרגע את הטיפולים הכימותרפיים שהוא עובר…"
בנימין נעצר על מקומו. לא לשווא זאב מספר לו את הסיפור הזה. בו במקום הוא קיבל על עצמו קבלה שבה הוא מתאמץ להחזיק עד היום: להשתדל לא לדון אף אדם לפי מראה ראשוני…
הקבלה הזו, כך הוא מרגיש ומספר, היא שסייעה לו לחזור לארץ החיים – – –
הגאון רבי עזריה פיגו בספרו 'בינה לעיתים', מבאר בדרך מקורית את ביאור הפסוק: על מנת שלא יביט הדיין בפני העומדים לדין לפניו וינסה להחליט על פי מראם מי דובר אמת ומי להפך, כמו שאומרים 'הכרת פניו ענתה בו', מזהירה התורה: "לא תכירו פנים במשפט". אל תנסה להבין ממראה הפנים מי צודק בטענותיו.
אלא, "כקטון כגדול תשמעון", תאזין לכל טענה היטב בתשומת לב. על ידי זה תגיע לחקר האמת.
לפי פירושו של ה'בינה לעיתים', נבין מדוע נקטה התורה ב-כ' הדמיון ואמרה "כ-קטון כ-גדול תשמעון", ולא 'קטון וגדול תשמעון', שכן לא מדובר על העומדים לדין שאותם מגדירים בתואר "'קטון וגדול', אלא על טענותיהם. על הדיין לשמוע את הטענות עד תומן, אפילו "כקטון" – מה שנראה לו שולי וחסר חשיבות, ובוודאי מה שנראה "כגדול" – "תשמעון"!
רק אז ניתן להגיע לחקר האמת לפי חוקי התורה.
• • •
רובנו איננו דיינים. אבל לשפוט, אנחנו שופטים לא מעט.
נצא מנקודת הנחה שאיננו שופטים אחרים על מעשיהם, הלוואי; אך הרושם הראשוני דוחף אותנו פעמים רבות למסקנה על אופיים.
שפיטה מהסוג הזה גורמת לנו לעיתים להפסיד כל כך הרבה אנשים טובים שהמראה החיצוני שלהם מתעתע. אפשר שזהו רמז הפסוק המכוון אלינו: "לא תכירו פנים" ולפי הרושם הראשוני תשפטו אותם.
"כקטון כגדול תשמעון", לתת הזדמנות שווה לכל אחד להציג את האישיות שלו – זה רווח אישי שניתן להשיג רק על ידי נפש פתוחה לשמוע ומוכנה לקבל, גם אם מבחוץ ה'עטיפה' לא נראית לנו.
טיפ מעולה לחיים: לעולם אל תאמינו לחיצוניות של מי שאינכם מכירים מקרוב…
