באמצעה של פרשתנו מצווה משה על פי דברי הקב"ה את עם ישראל שכאשר ייתקלו בדרכם לארץ ישראל בבני עשו היושבים בשעיר, לא יתגרו ויילחמו בהם, וגם לא יפחדו מהם.
ואז הוא מוסיף משפט: "כי ה' אלוקיך עימך, בירכך בכל מעשה ידיך, ידע לכתך את המדבר הגדול הזה. זה ארבעים שנה ה' אלוקיך עימך – לא חסרת דבר".
ואז משה שב ומפרט לבני ישראל מה עליהם לעשות כאשר יגיעו לגבול שעיר, מקום מושבם של בני עשו.
הדבר אינו מובן. א. מדוע יש צורך לספר לבני ישראל שכל זמן שהיו במדבר לא היה חסר להם מאומה, וכי אינם יודעים זאת בעצמם? ב. מה הרעיון להכניס את הפסוק הזה דווקא כאשר הם מצטווים לעבור בגבול בני עשו?
נראה לבאר שאלה זו, על פי הקדמה של אחד מגדולי בעלי המוסר בדור הקודם, הגאון רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר: דוד המלך אומר בתהילים "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי".
מה ההשוואה של דוד המלך שהשווה את מצבו בעולם הזה דווקא לתינוק הנמצא בחיק אמו (כגמול עלי אמו), כך "כגמול עלי נפשי", שתמיד דימיתי לעצמי שאני נתון בחיקו של הקב"ה ולכן אני מרגיש רגוע.
מבאר רבי חיים שמואלביץ כך: נניח ונתקשר לאדם פלוני שנמצא בנסיעה, ונשאל אותו 'אתה נוסע מירושלים לתל אביב, איפה אתה נמצא כרגע?' והוא יענה לנו 'בשער הגיא'. לאחר זמן מה נתקשר שוב והוא יענה לנו שהוא בכביש מספר 443, אחר כך הוא יענה שהוא בכניסה לתל אביב.
לעומת זאת, נניח שאֵם צעירה נוסעת עם תינוקה הרך בחיקה, כאשר היא יושבת במונית. ונניח שאנו מסוגלים לשאול את התינוק שאלות ולקבל ממנו תשובה. אם נתקשר כאשר המונית תהיה בשער הגיא ונשאל אותו 'איפה אתה נמצא כעת?' התשובה תהיה: בחיקה של אמא. וגם כאשר הוא יהיה בכביש ירושלים-תל אביב, וגם כאשר הם יגיעו, תמיד התשובה תהיה: אני אצל אמא!
זה מה שמכיר התינוק, זה מה שהוא מרגיש. אין תל אביב. אין ירושלים. אין כבישים ואין סביבה. הוא אצל אמא, אוכל ישן ומשחק. וזהו!
אמר הגר"ח שמואלביץ לתלמידיו: זהו המסר שלימד אותנו דוד המלך, שבכל מצב שיהודי נמצא, אם הוא זוכר שהוא "כגמול עלי אמו" – כך "כגמול עלי נפשי", הרי שהוא רגוע ושלו. הוא נמצא עם הקב"ה שדואג לו כמו אמא לתינוק, ולא מעניין אותו שום דבר חוץ מזה.
ברוח זה נביא את אמרתו של הרה"ק רבי משה מקוברין על הפסוק שהבאנו בתחילה: "ה' אלוקיך עימך לא חסרת דבר". יהודי שחי בתחושה שהקב"ה מלווה אותו – "ה' אלוקיך עימך", הרי שלא חסר לו מאומה – "לא חסרת דבר".
ומדוע באמת הוזכרו הדברים במפגש של עם ישראל ובני עשו? נראה לומר שרמז נתנה לנו התורה, שבגלות האחרונה של אדום הוא עשו, ניתקל בקשיים מרובים ובצרות. אבל אם נתחזק בתחושה שהקב"ה תמיד נמצא איתנו ומשגיח עלינו – הרי שלא יחסר לנו מאומה.
יהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש ולגאולה קרובה במהרה!
