לדבר על קורונה, זה הדבר כמעט הכי לעוס שרק יש.
מה עוד לא אמרנו?
ובכל זאת, איך ממשיכים עם החיים שבצל הקורונה? איזו שגרה תוכל להתפתח גם כש'מקבלים' את הקורונה, כאילוץ?
ואיך החיים שלנו ייראו? ואיך נצא מזה? ומתי?
איך משנים כיוון חשיבה, איך מוציאים ילדים שהיו כמעט 8 חדשים (!) ב'סגר', מאז חודש אדר האחרון, כי חששנו ובצדק מכל מה ש… וגם עדיין, המצב לא מספיק טוב?
אז איך מתחילים לשנות תפיסה? או אולי להתרגל למצב ולשקוע בפסיביות משתקת?
מוסדות החינוך התחילו לפעול קצת יותר בשטח. החזרה המועטת הזאת, לא כל כך מסתדרת לנו עם החומות הגבוהות שבנינו והעצמנו בעמל וביזע, מסביבנו. היו בינינו שבודדו את עצמנו מכל וכל… שלא יצאו את פתח ביתם והכל הגיע אליהם במשלוחים עד לפתח הדלת. שביקורים משפחתיים נמחקו להם טוטאלית מן הלו"ז, ושמחות ומחויבויות חברתיות, הפכו לגביהם כמעט בלתי רלוונטיות.
אז איך נחזור למה שהיה לפני?
ועוד לא גמרנו לחשוב, והנה, הכל שוב משתנה.
הכיתה של הבת חזרה ללימודים במתכונת מצומצמת כזאת או אחרת. אירועים משפחתיים / חברתיים מצומצמים – נקבעים שוב ושוב, אולם אותם המתבודדים, מחזיקים עדיין אי שם בעומק בידודם, והם רחוקים מכל זה…
פגשתי תלמידות שכל אחת מהן היא עולם מלא, והן נותרו מאחור. הן אינן בַּכְּלל החוזר לשגרה כלשהי… הן לא משתתפות בפגישות עם המורה או החברות, הן לא באות להגיש חומר פתוּר, והן לא משלימות חומרים קודמים ובאות לקבל חדשים. הן לא מצליחות לתפקד ככל יתר חברותיהן בכל חלקי העשייה הלימודית העליזה שבבי"ס, וגם במרחב הקולי, הן לא מצליחות להיות דינאמיות, מחמת הבידוד. החסר שלהן גדול כל כך, וההרגשה שלהן, באמת קצת מנותקת.
חברתית הן גם לא מספיק בעניינים, נוצר להן נתק כלשהו בינן לבין חברותיהן בכיתה. למרות שהן כן משתדלות להתקשר, לייצר נושאי שיחה, ומה לא, אבל… הרכבת, קצת נסעה להן… ואולי קצת רחוק יותר משדמיינו לעצמנו.
אז, מה עושים?
האפשר יהיה לגשר על פער הימים הארוכים ההם שחלפו ללא דורש, ולהצטרף בנקודת ההמשך העכשוויות, אל ה'רכבת' הנוסעת במהירות?
האם אפשר לגשר על פערים לימודיים שנוצרו? גם אם יסודם ברצון או שלא ברצון? ואם כן, איך סוגרים פערים? איך משפרים עמדות?
ראשית, חייבת להיות לנו הסתכלות ריאלית מקיפה על המצב שנוצר. לבדוק היטב היכן נמצא הילד שבודדנו כל כך, היום. ואולי, נקטנו לגביו צעדים קיצוניים יתר על המידה? הכברנו עליו בחששנו, יותר, מיתר חבריו לכיתה, לשכבה, במשפחה…
ואולי השמירה שלנו, השפיעה בדרך זו או אחרת על חייו החברתיים? הלימודיים? האחרים…
עד כמה השארנו בבית? את מי? מדוע? מה הוא/היא הפסיד/ה?
מהו הדבר החיוני הראשוני שנדרש מאיתנו בכדי להרים אותם מהמצב המבודד שנוצר? איך נעזור להם לדלג על החסכים שנוצרו אצלם מחמת הבידוד, ולקפוץ בחזרה למרכז?
שמעתי על תלמידה ששמרה על עטיית המסכה באדיקות מופרזת. גם בשעת האכילה – בהפסקה, היא דחפה את האוכל מתחת למסכה. וכשהמורה שאלה אותה לסיבת מנהגה הלא מקובל, היא ספרה שהיא באמת מפחדת. מפחדת על החיים של אבא ואמא שלה.
ובנוסף, הכרחי לחשב את דרכי החזרה לשגרה הקיימת, ולא בבומים מזעזעים מידי. לא הייתי מושיבה ילד/ נער/ נערה בִּין יום – ליום שלם בכיתה, גם אם נדמה לנו שהוא יכול, הוא עלול להתייאש. חיוני גם לקצר את התהליך ולהסביר לילד את הכיוון והמטרה שלפני כולנו, ובכוחות משותפים- להתגבר על הזמן שחלף והותיר אותם מאחור בנושאים כל כך רבים ומשמעותיים.
אפשר לבקש את הנהלות מוסדות הלימוד לוודא שהכיתות תהיינה קטנות ומוגנות קורונה כנדרש. יתכן שיצטרכו לשמור את הילדים במרחק סביר מסבא וסבתא או כל מי שבסיכון, לתקופת מה, ע"מ שיוכל לחזור לשגרה, אבל לשגרה הילדים שלנו חייבים לחזור!
והבידוד הכפוי, ככל שיימשך – לא יוכל להיטיב עם המתבודדים, הצעירים, לפחות!
זכור לי סיפור שהסעיר את העולם על האדם שפגש ב'היראו אונודה' החייל היפני, שחיפש אחריו. הוא ניסה לשכנע אותו שהמלחמה העולמית השניה כבר הסתיימה מזמן, לפני 30 שנה! אך אונודה הודיע לו שהוא יאמין רק לקצין גבוה ממנו. האיש חזר ליפן ודאג להביא את מפקדו הפנסיונר של אונודה. השניים נפגשו ביערות, ואונודה ההמום הסכים לשוב ליפן. אונודה הוכרז כגיבור מלחמה והפך לדמות נערצת ביפן על ששמר, שנים רבות, ללא ייאוש על נאמנות למולדתו.
סיפורו המרגש הביא לכך שהוא קיבל חנינה על כל הרג האזרחים שנלחם בהם במהלך השנים, היות שחשב שהוא עדיין משרת את ארצו במלחמה…
אולם,
הקטע היותר משמעותי בכל הסיפור הזה הוא – שניסיונותיו של אונודה להשתלב בשנית בחברה היפנית, לא ממש צלח, שכן, החברה הזאת, המשיכה לנוע הלאה והמרחק שלו ממנה הלך וגדל. כשכשלו ניסיונותיו להשתלב שוב ושוב, והוא לא מצא את מקומו, הוא בחר לעצמו חיים מבודדים, בחווה – אי שם בערבות ברזיל…
מאמינה שכולנו נשכיל להאריך ולקצר את הבידודים, ככל שיידרש,
והעיקר, שלא נמצא את עצמנו ואת ילדינו,
לעולם, רחוקים מידי.
