העולם עובר לקפסולות. הפרדה בין איש לרעהו. ואני הקטנה חושבת שהעולם כבר מזמן חי באופן כזה, בלי לקרוא לילד בשמו.
יש בעולמנו המון ארגוני חסד, מלאכים שעוזרים לחולים ולבני משפחתם וזה נפלא. עוזרים ליתומים ואלמנות וזה נעלה, עוזרים למשפחות שעדיין לא נפקדו בילדים וזה חסד ראשון במעלה.
אבל יש כאלו שהם קצת שקופים ובין הכיסאות נופלים.
למה? כי הם לא "מספיק" מסכנים, אז לקריאתם האילמת לא נענים. אולי הם מדברים, מתחננים, אבל הם לא בקריטריונים. אם מישהו מוגדר מסכן ולא ממש, אז שימתין. הוא עדיין לא מספיק אומלל. הוא קורס מחובות, שיחכה להתקף לב חלילה. לפשיטת רגל, הוצאה לפועל… היא לא אלמנה היא רק פירקה את החבילה. לא, זה לא פוטוגני… שתכאב בשקט. אולי אם חלילה מעוגמת נפש תחלה, אז אולי ישמעו למצוקה, יבינו את המועקה.
לדעתי העולם חי בקפסולות כבר מזמן. כל אחד שקוע בעניינים שלו, באינטרסים שלו, במה שהוא רואה לנכון, וזה לא חייב להתאים לנכון שלך.
איך אמרה לי חברה? הייתי בבית הכנסת בשקף עטופה סגורה, אף אחת לא ראתה אם אני נראית טוב או רע, אז זה שלבשתי שמלה ישנה, זה ממש לא נורא. ועכשיו אחרי החגים, כדאי להיות עוזרים ונעזרים, כדי לסייע לאנשים להיות מאושרים.
צריך קצת לצאת משם, ולעזור לזולת באשר הוא שם. כי מה שרואים מפה לא רואים משם. ואולי חוץ מהשקף האטום, נצליח לראות את אלה שזקוקים לעזרה. גם אם לך ולה זה לא נראה נורא.
קשה לבן אדם רגשית? תעזרו לו לפני שיגיע לבעיה נפשית.
נצא מחוץ לקופסא – לבועה, נקשיב גם לקריאה, גם אם לא כל כך נראית לך ולה הגיונית ונכונה.
כשבן אדם זועק מעומק ליבו, חשוב להיכנס ללבבו, לחוש את כאבו, ולהיות שם בשבילו. ואת זה אי אפשר לעשות מתוך הקפסולה מכוח ההפרדה, אלא רק מתוך קרבה נפשית. ואז בצוותא ובעזרת הקל כוס ישועות נרים.
חשוב לי להוסיף, שהאנשים הם טובים, חביבים ואוהבים, רק כשעסוקים במרוץ החיים, הם לא מספיק רואים כי פשוט הם לא פנויים. כל אחד עסוק בחייו העמוסים בהרבה מטלות, ואפילו כולן חשובות ויעילות, אין זמן לעצירות, לחקירות, ולכן הקב"ה מזמן לנו מאורעות, תחנות.
ואם נעצור רק כדי לחנות, נתבונן ונשקיף על העולם, נביט גם על מה שבדהירה מעיננו נעלם. ונגלה שיש גם "כולם". הלוואי!
בדרך החוצה מהקפסולה, אני מגלה, שהשתרש מונח חדש: בידוד
ואז קלטתי שבידוד זה לא מושג רק של קורונה. לצערנו, יש אנשים בודדים בכל פינה. ומי רואה אותם? מי זוכר מהם? מי חושב כמה קשה להם? ברור שתמיד יש איזו שכנה נדיבה שדואגת להם מתוך אהבה. אנשים נהדרים שאותם מארחים, אבל כמה הם זקוקים לחיוכים, להתעניינות בשלומם, במצבם הכלכלי,
מצב רוחם השלילי, גם אם אין אפשרות לתמוך כלכלית, עצם השיח יוצר לבודד הרגשה טובה כללית.
אז בואנה חברות נפלאות ברוכות הבאות למועדון המתבוננות, המפיקות לקחים ותובנות מהמושגים שנראים לנו חדשים, אך בעצם הם צועקים מבקשים:
"תתייחסו אלינו מעבר לקורונה! תמיד היינו פה בפינה, רק שלא ממש ראו אותנו. ותמיד נזקקנו אפילו שעד כמה – לא ידענו.
הקב"ה אב רחום וחנון שלח לנו תמרור עצירה להביא לעולם המון שמחה אורה ואוירה, אהבה ודיבוק חברים. בואו נבין המסרים שאלינו מרום נשלחים
להרבות טוב בעולם. כי כל יהודי הוא זהב טהור, מלא באור.
והלוואי שהיושב במרומים, רואה ומשקיף עלינו לילות וימים יאמר קץ לסבלותינו
ויביא פדות ושלווה לליבנו ונראה ישועות, ניסים ונפלאות.
