כאשר מק קין מטורונטו רוצה לרוץ הוא מוודא קודם שהדרך ריקה, עוצם את עיניו, וכך, בעיניים עצומות – הוא רץ.
את רובנו זה מפחיד לרוץ ככה, אבל למק קין זאת אפשרות של ברירת מחדל. למק קין יש בעיה בארגון ערוצים, שזה אומר שקשה לו לעשות כמה דברים יחד ולנתב אותם לתוצר או תוצאה. פעולות שהן אוטומטיות ופשוטות אצלנו – כמו הליכה ודיבור, יכולות לסבך אותו ולהפוך לבלתי נסבלות עבורו.
מסובך? אפשר להסביר את זה יותר – כל דבר דורש מאיתנו מחשבה. כשאנחנו הולכים, לדוגמא, המח נותן פקודה לרגל להתרומם מהרצפה, לנוע קדימה תוך כיפוף הברך ולרדת, כשבאופן רציף ועוקב עושה זאת הרגל השניה מיד אחר כך, וכל זה תוך כדיי שאנחנו סוקרים את נתוני השטח ומעבדים את המידע – מתי עלינו להגביה יותר את הרגל (כי יש איזו שהיא מדרגה), ומתי להסיט אותה הצידה (נגיד, בשביל לא להיכנס לשלולית עמוקה).
המוח שלנו רגיל לכך ולכן אנחנו כמעט ולא עד בכלל ולא מרגישים בתהליך הזה – אבל למק קין, שהבעיה שלו בארגון הערוצים כנראה ברמה גבוהה יחסית, זה לא פשוט כל כך. מק קין חושב על הדברים הללו כשהוא עושה אותם.
מה קורה לכם כשאתם באמצע לפתור בעיה מסובכת בגיאומטריה ומישהו מפסיק אתכם לרגע לשאלה דורשת הסבר בדקדוק?
זה מעצבן, זה ברור. אבל למה? כי קטעו לכם את פתיל המחשבה, ועכשיו – מסתבר ש-או שתסתבכו לענות על השאלה שנשאלתם, או שתענו – אבל אחריי כן תצטרכו לקרוא את השורות הקודמות בבעיה כדי להיזכר איפה אחזתם, או ששתי האפשרויות גם יחד. מה שבטוח – שלא תצליחו גם לענות בדקדוק וגם להמשיך לפתור בגיאומטריה תוך כדי.
המח שלנו בנוי בצורה כזאת שהוא לא יכול לחלוש על הרבה תחומי חשיבה יחד – ואם ננסה – יקרא לו מה שקורה למחשב שפתחו בו מדי הרבה קבצים ותוכנות – הוא פשוט יתקע.
עכשיו תחשבו, מה קורה למק קין כשהוא מרוכז בהליכה ופתאום נזרקת לעברו מהיכן שהוא שאלה? אני מצטטת את דבריו: "אם אני צועד ובאותה העת שואלים אותי משהו, אני עלול למעוד, או שאני מסוגל לשבש את התשובה שלי ולהכניס במשפט מילה שאיננה נכונה, או שעלי לעצור ולשאול 'מה אמרת?'" (תרגום חופשי).
אם מק קין רוצה מראש לשוחח אם חבר תוך כדי הליכה הוא יכול לעשות את זה, אבל בתנאי שהוא יודע שהחבר ישאר לצידו – והוא עצמו יביט כל הזמן למטה, למדרכה, לראות האם יש שם מכשולים.
לפעמים גם זה לא יעזור, והוא יעצור ויפסיק את ההליכה. לרוץ זה מסובך יותר. על הרגליים לנוע במהירות, הסביבה והנתונים גם הם משתנים בקצב שמסחרר – לפחות אותו, ובשביל שהרגליים שלו לא תסתבכנה אחת בשניה – הוא עוצם עיניים ורק אז רץ, אחרי שבדק שהדרך פנויה.
שום דבר לא מובן מאליו, לא הקלות של ללכת, ודאי לא הפשטות של לרוץ. רק שנדע, כמה צריך להודות.
