"והסיר את מוראתו בנוצתה" (א, טז)
"בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר 'והקרב והכרעיים ירחץ במים והקטיר'. בעוף, שניזון מן הגזל, נאמר 'והשליך' – את המעיים שאכלו מן הגזל" (רש"י).
דהיינו שמסירים את מעי העוף ומשליכים אותם, משום שהעוף ניזון מן הגזל ואין להקטיר על המזבח את המעיים.
אלא שעדיין יש להבין: מפני מה מסירים גם את הנוצה?
שכן הנוצות של העוף מחפות על מעיו, והמכסה על פשע – נלכד גם הוא בעוון. לפיכך אף את הנוצות משליכים…
"ואם זבח… קרבנו" (ג, א)
"רצוני בסגולה להשבת אבדה שאבדה לי", ביקש אברך מהרבי שלו.
שאל הרבי מפני מה לו סגולה? ונענה כי הוא מאבד הרבה פעמים חפצים יקרים לו.
"אמור שבע פעמים 'איזהו'", נענה הרבי, "והשם יעזור שתימצא האבדה.
לאחר שבוע חזר האברך וטען שאמר מדי יום שבע פעמים 'איזהו מקומן של זבחים' ולא מצא…
"לא לכך התכוונתי", ייסר אותו הרבי בשבט לשון, "אלא למאמר חז"ל: איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו"…
"כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ג, יז)
כאשר הואשמו יהודי אחת המדינות באירופה, בפרוש הפסח, שהם מערבים דם של נוצרים במצות שלהם במצוות דתם, התייצב רב הקהילה בבית המשפט. למשמע כתב האשמה ביקש הרב מהשופט את רשות הדיבור.
לאחר שהרשות ניתנה, ביקש הרב מהשופט שיצא איתו אל רחוב העיר ויבחר באקראי כל אישה יהודייה שימצא לנכון. השופט הצביע על יהודייה מסוימת והיא נקראה להתקרב.
"מה את עושה כאשר את מכינה דבר מאכל כלשהו ובו ביצים?" שאל הרב את האישה.
"אני בודקת כל ביצה בנפרד לוודא שאין בה דם".
"מדוע?" המשיך הרב לברר.
האישה הנדהמת הרימה גבה לפשר השאלה: "הרי אסור לנו היהודים לאכול אפילו טיפת דם".
הרב הודה לה ושחרר אותה לדרכה. השופט שב אל בית המשפט וזיכה את היהודים מכל אשמה…
"נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשינה ועשה מאחת מהנה" (ד, ב)
שאל הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל 'קדושת לוי': אם מדובר על אדם שעבר עבירה, מפני מה קוראת לזה התורה שחטא בשגגה ב"מצוות השם", אין זו מצווה, כי אם עבירה.
מתרץ ה'קדושת לוי' שבאמת אין מדובר כאן בעשיית עבירה, אלא שרצתה התורה ללמדנו כמה מגונה הגאווה: יהודי שעבר עבירה והתחרט ושב עליה בתשובה – אין דעתו זחה עליו.
אבל מי שקיים מצווה ומשתבח בעצמו ש"עשה מאחת מהנה", מהמצוות, הרי הוא מוגדר "נפש כי תחטא בשגגה"…
"ואם לא תגיע ידו די שה" (ה, ז)
מי שחטא בשבועת שקר עליו להביא קרבן. אם בעל נכסים הוא – יביא כשבה או שעירה. אך אם "לא תגיע ידו די שה", עליו להביא "שתי תורים או שני בני יונה" לקרבן.
ולכאורה, מה נשתנה העשיר מהעני. הן אמת שהשווי של כבש הוא הרבה יותר משני בני יונה, אולם מדוע העשיר מביא אחד והעני מביא שניים.
ביאר המגיד מקוז'ניץ: כאשר העני צריך להביא קרבן ואין ידו משיגה די שה, הרי הוא מהרהר על הקב"ה בטרוניה מפני מה עשה אותו עני שאינו מסוגל להביא קרבן. ומחמת שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, עליו להביא שני בני יונה: אחד על שבועת השווא ואחד על ההרהור כלפי הקב"ה…
