עד כמה המצב במשק קשה?
מנסה למצוא עבודה לנעמה שלי, מתקשרת לכל העולם, חנויות לא החזירו מחל"ת, חלק מפטרות, אחרי סבב מבינה שגם אם אחפש לה עבודה בניקיון שירותים ציבוריים של משמר החופים – הכל יהיה מאויש.
חושבת על מאות אלפי עובדים שמנסים את מזלם בסבב דומה, ושומעים מכולם את המשפט הלקוני והנוראי הזה: "מצטערים, אבל זה לא רלוונטי". חושבת על הבית שהם צריכים לפרנס, על ההשפלה שהם צריכים לעבור וזה צובט בלב, כי זה החיים שלהם, האמתיים.
אז נעמה שלי תסתדר, היא עוד קטנה, נכון לומדת את החיים בדרך הקשה, מטפסת על הקירות משעמום, היא משגעת אותי כי היא משתגעת בעצמה – אפילו מוכנה לשמור עליי בייביסיטר, אם צריך…
אם היה לי אומץ, הייתי יוצאת לבלפור, צורחת את עצמי לדעת על העוול של הנוער הזה, 'הנוער האובד', שכבר שבעה חודשים מחפש את עצמו. במקום זאת אני מניפה דגל לבן של כניעה ומתפללת חרש שיקרה איזה נס, או משיח שישחרר אותנו מהסאגה הזו.
אנשים יחזרו להיות שפויים, ואוטובוסים ימשיכו להיות עמוסים בכאלה שנמצאים בדרך ללימודים, אפילו לא אכפת לי על הריח של הקלמנטינות בחורף.
העתק: אלוקים
