יו"ר מפלגת נעם ח"כ אבי מעוז (הציונות הדתית) התייחס לחגיגות יום ירושלים שהתקיימו אמש, וחשף את הסיבה האמיתית בגללה העולם המוסלמי מרגיש צורך לשקר על הקשר שלהם למסגד אל-אקצא.
"מהי ירושלים? ירושלים היא יראה ושלמות, ירושלים היא קדושה ורוממות, ירושלים היא משילות וריבונות. לא לחינם השיח התוקפני והאיומים של חמאס מתמקדים בירושלים ובהר הבית. הרי כפי שכבר הסברתי כאן בעבר, כל נושא היחס לאל-אקצא בנוי על שקרים".
לדבריו של מעוז, "בימי מוחמד, אל-אקצא, שפירושו ה'מסגד הרחוק', שמוזכר רק פעם אחת בקוראן, היה אחד משני מסגדים ששכנו בחצי האי הערבי, סעודיה של היום. רק חמישים שנה לאחר מות מוחמד, כאשר נמנע מבני דמשק לבוא למכה. הם בחרו בירושלים בלית ברירה כמקום אלטרנטיבי לחאג’. לצורך כך הם המציאו את השקר שלפיו מסגד אל־אקצא המוזכר בקוראן לא נמצא בחצי האי ערב, אלא בירושלים. זהו מקור התפיסה של האסלאם הסוני שירושלים היא המקום השלישי בקדושתו אצלם.
אגב, אצל השיעים, העיר השלישית בקדושתה היא נג’ף שבעיראק. רק אחרי המהפיכה של חומייני בשנת 79' העלו השיעים – האיראנים וחיזבאללה בעיקר – את ירושלים על ראש שמחתם.
בנוסף, עד מלחמת ששת הימים, בתואר מסגד אל-אקצא כונה רק המסגד בדרום ההר. הר הבית כולו נקרא אצל המוסלמים 'חראם אל-שריף', כלומר, 'המקום הקדוש המכובד'. כל כך מכובד, עד שמשחקים עליו כדורגל ומכינים בו מצבורי אבנים ואמצעי לחימה לצורך פגיעה בכוחות הביטחון ובמתפללי הכותל. רק לאחר שחרור ירושלים ומקום המקדש, הוחל השם 'אל-אקצא' על כל הר הבית – הר המוריה.
אלא שגם אנשי החמאס, כמו חבריהם לשנאת ישראל בחיזבאללה ובאיראן, חשים בחוש המחודד והמיוחד של צוררי ישראל, שירושלים ומקום המקדש הם הלב והליבה של המאבק על הארץ הזאת.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, הלוחמים שרצו בגעגועים אל הכותל כשדמעות בעיניהם למרות שרצו אל מקום שרובם לא ראו אותו מעולם קודם לכן, וכתב קול ישראל, שמילותיו "אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי" ריגשו אומה שלימה, חשו גם הם שהגיעו אל הלב, אל משאת נפשה של האומה. ירושלים היא היא משאת הנפש של האומה".
מעוז הוסיף כי "רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהיה מן הראשונים להגיע לכותל לאחר שחרורו, הביע תחושות אלו במילים ברורות: "אל כל עם ישראל, ואל כל אומות העולם, ידעו כולם שאנחנו עושים עכשיו חידוש היסטוריה, חידוש ימינו כקדם. ההיסטוריה הישראלית חוזרת אל תוקף נצח קדמוניותה, מעכשיו ולעולם, ולא נזוז מכאן אף פעם. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."
משאת הנפש הזו באה לידי ביטוי בולט גם אצל אחינו יהודי אתיופיה. כבר לפני 160 שנה, החל באתיופיה מסע של 50 אלף איש לארץ ישראל כדי להגיע לירושלים. המסע לא צלח ורבים לא שבו ממנו.
ידידי, חה"כ יברקן, סיפר בסיור שערכנו בחלקו הדרומי של הכותל המערבי, שבתור ילדים באתיופיה, כאשר הם היו רואים חסידה או כל ציפור אחרת, הם היו שרים לה שתאמר להם מה שלום ירושלים.
כאשר הם היו בסודן במהלך המסע ולילדים היה מאוד קשה, אמרו להם כל פעם – רואים את ההר ההוא? שם ירושלים, וכך להר הבא, דבר שנתן להם כח לכל המסע. כשהגיעו ביתא ישראל בעליות השונות לארץ הם היו בטוחים שבית המקדש עדיין קיים, וישבו לארץ אבלים ממש כאשר נודע להם שהוא כבר חרב.
הנביא ירמיהו ניבא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַים לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ד' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". על איזו ירושלים הוא התנבא? הרי כשבני ישראל הלכו במדבר ירושלים עוד הייתה עיר יבוס. אלא שכנסת ישראל קרויה ירושלים. ירושלים וכנסת ישראל הם אחד.
מדינת ישראל יש רק אחת, עם ישראל יש רק אחד, יהדות יש רק אחת – ויש רק ירושלים אחת שבליבה הר בית קדשנו וכותל מערבי אחד, ששכינה מעולם לא זזה ממנו, לעם אחד"
