חנוכה הגיע בגיל ובשמחה. הילדים זכו לעוד שבוע חופש, כאילו לא היה להם מספיק כל השנה הזאת. הם רק שכחו דבר אחד: לי, לאמא, אין חופש. אצלי עולם כמנהגו נוהג, רק מתווספות חגיגות הדלקת נר חנוכה, שירים ומזמורים וכמובן הכנת הרבה מאוד מאכלים טעימים. ואז הילדה הגיעה אלי וביקשה: בואי נעשה מסיבת חנוכה. עניתי לה, בכיף, כמובן. נדליק יחד נרות, נשיר ונרקוד סביב החנוכיה, נכין סופגניות, לביבות, צ'ורוס, מה שתרצי. נעשה כיף.
"לא", היא ענתה לי. "אני רוצה מסיבה אמיתית, כזו שמזמינים אנשים. יש שמונה ימים של חנוכה, בואי נעשה הרבה מסיבות". הסברתי לה שתקופת הקורונה היא לא רעיון טוב למסיבות כאלו ואחרות ובכלל, אין לי את כל האפשרות לקיים מסיבות במשך מספר ימים בחנוכה.
מיותר לציין כי הילדה היתה מאוכזבת. היא החליטה שהמסיבה שאני הצעתי – ממש לא מסיבה וזה לא שווה, היא לא תיהנה. אני מצדי הצעתי את כל מה שיכולתי להכניס בגדר מסיבה.
כאמא, היו לי מעט נקיפות מצפון. חשבתי לעצמי שאולי הייתי צריכה להתאמץ יותר, אולי כן לתת לה את מה שהיא רוצה, לפנק אותה, להתאמץ…
ואז הגיע השיעור השבועי שלי, של חשיבה הכרתית והעליתי את הדילמה הזו, של מסיבות החנוכה. התשובה שקיבלתי עזרה לי מאוד. הרי הילדים תמיד רוצים. הם חיים בדמיון, הם מפנטזים, הם רוצים הרבה דברים וזה בסדר, זה הגיוני, רק אסור לנו, ההורים, לשכוח את המציאות שלנו. מה המציאות שלנו? מה היכולות שלנו? זה שהילדה רוצה מסיבות מסוג מסוים, לא אומר שאני יכולה או צריכה לספק לה אותן. התפקיד שלי להוריד למציאות שלה את המציאות שלי, לשים את הדברים על השולחן ולהסביר לה את האפשרויות. עליה להבין שגם אני בן אדם עם רצונות ואפשרויות וכמובן לנסות להגיע לעמק השווה.
הרי אם אתן לה את מבוקשה ובסוף אהיה בלחץ ובעצבים ממה שתגרום לי התארגנות למסיבות כמו שהיא רוצה, סביר להניח שאהיה חסרת סבלנות וזה גם יורגש בבית. אז מה הועלתי? עדיף לי להסביר לה בנחת איזה סוג מסיבה נוכל לעשות ולהישאר רגועה, והיא כבר תרגיש בהמשך את עדיפות הדברים.
אין ספק שכהורים אנחנו מתמודדים לא מעט עם מעשים שנובעים כתוצאה מנקיפות מצפון, ריצוי וכו'. אך כשנדע לשים גם את המציאות שלנו בסדר העדיפויות – יהיה יותר טוב לכולם.
