מלך היהודים שהעמיד את מלך הדגים במקומו

רבי חיים אבולעפיה הראשון איש אלוקים היה (יום פטירתו ו' בניסן) ולא פסק פיו מלמלמל דברי תורה בנגלה ובנסתר. בזקנותו עלה מארצות הגולה לשכון בארץ ישראל והחליט לקבוע את משכנו בטבריה על שפת הכינרת.

מאז בואו ידעו יהודי העיר שקט ושלווה. המוסלמים החרישו ולא העזו להרים את ראשם, כי על כן רבי חיים אבולעפיה הזהר הזהירם מכך פן יבולע להם. רק פעם אחת העז ערבי מקומי לנסות ולהתאנות למשפחה יהודית, ובעונש אשר קיבל די היה להזהיר כל מוסלמי בטבריה מפני היהודים ורבם הגדול.

אבו-האני, מוסלמי זקן, היה מלך על עדת הדייגים בים הכינרת. איש לא מינה את הערבי למלך, אבו-האני עצמו מינה את עצמו ואוי לו למי שניסה להפר את מעמדו.

היו הדייגים קשובים ומצייתים למלך הדייגים הנכבד. בקולו הרועם חילק את שטחי הדיִג והעניק אישורים היכן הוא מקומו של כל דייג בשפת הכינרת ולאחר מכן בשוק. גם היהודים שעסקו במלאכה זו השתדלו שלא להמרות את פיו. למי שהכיר במעמדו וציית לו, העניק אבו-האני מקום קבוע לפרנסתו.

באחד הימים הגיע לשוק הדגים ערבי צעיר ונמרץ שאבו-האני הציגו כאחיינו. כמובן שהוא קיבל מקום לדוג בו בבלעדיות. דא עקא, שהמקום אותו הקצה אבו-האני לאחיינו היה מקומו הקבוע של יהודי העמל לפרנס את משפחתו, כבר שנים מרובות הוא דג שם, עוד לפני שאבו-האני השתלט על שפת הכינרת ועשה אותה נחלתו. החל דין ודברים קולני. היהודי גער באחיינו של המלך הנכבד והערבי הזעיק את דודו שיבוא להעמיד את היהודי החצוף על מקומו.

אבו-האני הגיע אל המקום וגער ביהודי שיסתלק מן המקום מיד. "אם רצונך", אמר לו, "תוכל לבוא לפנות עד זריחת החמה לדוג פה. אולם לאחר הזריחה זה המקום של אחייני". היהודי משך בכתפיו: "מי מינה אותך לאחראי על הכינרת ודגיה? אולי אני זה שאקבע עבורך היכן ומתי וכמה תדוג?"

אבו-האני נדהם. לראשונה העז מאן דהוא להתנגד לסמכותו. כדי שהתופעה לא תישנה הבין שהוא חייב להפעיל כוח. בעט הערבי בדלי הדגים שעמל עליו היהודי מן הבוקר והדפו היישר למימי הכינרת…

היהודי קם ועזב את המקום כשדמעות חונקות את גרונו. נכנס היישר לבית מדרשו של רבי חיים אבולעפיה ותינה באוזניו את צערו על גזילתו של הערבי. רבי חיים אבולעפיה ניחמו והרגיעו: בתוך יומיים יסתדר הדבר.

ביום חמישי בשבוע זה היו פניו של אבו-האני מכורכמות, משהו בלתי נהיר מתרחש בסחורתו. הדגים מקולקלים, צבעם מצהיב וריח רע נודף מהם. באי השוק מתרחקים מן הדוכן ופונים אל דוכנים אחרים לרכוש סחורה משובחת. אבו-האני ציוה להשמיד את כל הסחורה ולשטוף את הדוכן במים מן הכינרת.

אבל בימים הבאים חזר הדבר על עצמו בדיוק מושלם. דומה שקללה מן השמים פוקדת את אבו-האני והוא אינו יכול לה. דגים חיים מתו בדרך אל השוק, ואלו שהומתו בידי עובדיו, הפכו מיושנים ואינם ראויים למאכל אדם.

אבו-האני זה לא טיפש היה. ערך עם עצמו חשבון מהיר והבין שהעניין הזה הרחק מדרך הטבע הוא ורק היהודים יכולים להביא לכך. שיגר כמה מבניו לפייס את היהודי העשוק ולהבטיח לו שיותר לא יציק לו וזכות הדיִג נתונה לו מעתה ועד עולם…