הכלי המרכזי שיבטיח את כהונת הממשלה

א. ״כמה זמן תחזיק הממשלה החדשה״? – זו אולי שאלת הפתיחה במרבית השיחות הפוליטיות. המבנה ההטרוגני הייחודי, כמותו לא נראה בתולדות ישראל, מביא איתו דינמיקה חדשנית. כזו שמקשה על היכולת להעריך נכוחה את העתיד הנראה לעין. תקדימים די מדהימים מלווים את השעטנז הזה: ראש ממשלה עם 6 מנדטים בלבד, נעדר יכולת לפרק את הממשלה ונטול מנופים על שותפיו; אנשים המגדירים עצמם ימין עמוק, אידיאולוגי, שורשי, יושבים לצד מי שחושבים הפוך מהם לגמרי כמעט בכל נושא שעל הפרק; מפלגה ערבית ישראלית מהווה חלק אינטגרלי מהקואליציה; פיטורי שרים יכולים לצאת לפועל באישור יו״ר המפלגה בלבד ועוד.

התיאוריה המקובלת גורסת שכל עוד נתניהו בזירה, נוכח ביקום הפוליטי, מרחף בחלל הפרלמנטרי, מחושב בתרחישים השונים, הממשלה הנכנסת תחזיק מעמד זמן רב. זה כמובן נכון. מנעד הרגשות כלפי יו״ר האופוזיציה המכהן הן שיצרו את התרקמות המארג האקלקטי שירד לעולם בשבוע שעבר, והן גם רכיבי הדבק שייאלץ את מרכיביו לחיות זה לצד זה. אבל יש עוד כלי שיקבע את פני המערכת בתקופה הקרובה: התקציב. הוא תעודת הביטוח האמיתית של ממשלת בנט-לפיד.

בימים כתיקונם התקציב היה בעיקר אירוע כלכלי. מפלגות סקטוריאליות ביקשו מקצה שיפורים למוסדות, שרים שונים איימו לעשות שרירים אם לא יקבלו הגדלה למשרדיהם, ח״כים ממורד הרשימה דאגו להכניס סעיפים שונים עם פזילה למקורבים, אולם תמיד היה ברור שבסוף, כשוך כל ההתקוטטויות והעימותים של הדקה האחרונה, תקציב יעבור גם יעבור. זה לא היה רק הרצון בייצוב הממשלה. המניע גם היה הרצון ליצור מדרג, מסגרת, הגדרת יעדים שיסייעו בקבלת דירוג אשראי גבוה וימנפו תכניות רחבות שיביאו את הממשלה להציג שורת הישגים.

מאז הפרת הפרת ההסכם של נתניהו, שעה שסירב להעביר  תקציב כדי לשמור על חלון התחמקות מהרוטציה, התכהה עוד יותר הגוון הפוליטי של הכלי התקציבי. לאור המנגנון הפריטטי המסורבל והמשתק (המלווה גם את ממשלת בנט-לפיד), ובעקבות הקונסטרוקציה המפותלת שהונדסה כדי לכבול את חותמי ההסכם לקיים אותו – אי מעבר תקציב היווה את אחד הנתיבים לפירוק הממשלה כמו בימי טרום הפריטטיות. למרכיבי הממשלה הנוכחית, בניגוד לנתניהו, יש דווקא אינטרס בשימורה. כאמור, לאו דווקא בשל חישובים כלכליים.

ב. כשבוחנים את מפת האינטרסים של רוב ראשי מפלגות הקואליציה מבינים שאלה יעשו הכל כדי להעביר תקציב ולהשאיר את הקואליציה על כנה (בני גנץ קצת פחות, אבל ע״כ ביריעה נפרדת). הראשון הוא כמובן נפתלי בנט. כשהוא יושב על כס ראש הממשלה, וכשבחירות אפשריות מציבות אותו בין מחיקה מהמפה לעמודת מנדטים צנומה – נדמה שהוא יעשה כל שלאל ידו כדי לשמר את המצב הקיים. גם הרצון לצרוב בתודעה את היותו ראש ממשלה תוך השלת הדימוי הילדותי שמאפיין אותו אליבא דחלקים בציבור הישראלי יתמרץ אותו לגייס דלק לממשלה בראשה הוא עומד.

גם רה״מ החליפי, יאיר לפיד, ישמח שיעבור התקציב. בתוך חבילת החוקים שעתידה לעבור בשבועות הקרובים קיים סעיף (שכרגע מופיע בהסכמים הקןאליציוניים בלבד) שקובע כי בתוך 140 יום אמנם על הממשלה להעביר תקציב, אך במידה וזה לא קורה – דבר שכמובן מוביל לבחירות – מי שמכהן כראש ממשלת המעבר הוא נפתלי בנט. רק אם לא עובר תקציב נוסף, שנתיים לאחר התקציב הראשון, לפיד נכנס למשרד רה״מ ומכהן בתפקיד לקראת הבחירות לכנסת ה-25. לא לפני שיקבל הזדמנות בעצמו, כך עפ״י ההסכמים, להעביר תקציב בפרק זמן של שלושה חודשים. נוסחה מרכזית של לפיד, א״כ, להיות ראש ממשלה עוברת בהעברת התקציב הראשוני.

פוליטיקאי נוסף שמעוניין להעביר תקציב הוא מנסור עבאס. נתחים גדולים מליטרת הבשר שחילץ עתידים לעלות על הגריל רק לאחר שתאושר המסגרת התקציבית. מיליארדי שקלים שצריכים להיכנס לספר התקציב ומופנים לשלל הדרישות אותן הציב, תלויים בקיומה של הממשלה הזו. באשר לראשי העבודה ומרצ מוקדם עוד לקבוע באופן ודאי שיעשו הכל להעברת התקציב, אך העובדה שלראשונה תהיה להם אמירה של ממש בתקציב בתוספת מנעמי השלטון מהם כבר הספיקו לשכוח בשנים האחרונות – נוטעים את היסוד להניח שלא הם יהיו אלה שיפרקו את המיזם בטרם עת (אלא אם כן יתרגש משבר אידיאולוגי עמוק, כזה שלא יותיר למר״צ ברירה אצל קהל בוחריה, אבל זה כבר סיפור אחר).

אך אם כל השמות הנ״ל ידאגו להעביר תקציב מאינטרסים צרים, שמירה על כיסאות ושינוע תזרימי לעבר קהלי היעד – יש שני פוליטיקאים, מנוסים ומיומנים, שיעשו הכל להעביר תקציב כחלק מתכנית הרבה יותר רחבה אליה הם חותרים: הוצאת נתניהו מהמשחק הפוליטי והפיכתו ללא רלוונטי.

ג. אביגדור ליברמן וגדעון סער הם שני המנועים האמיתיים של הממשלה החדשה. שניהם עבדו עם נתניהו, המתיקו איתו סוד, בישלו עבורו משברים, תפרו איתו עסקאות וישבו תחתיו בממשלות שונות. הם מכירים אותו היטב ומודעים לחשיבתו הפוליטית. רגש משותף יש להם לבוס לשעבר: שנאה עמוקה, עזה, סמיכה, כזו שאפשר למשש. תאוות הנקם שלהם תבוא על סיפוקה בעיקר כאשר הציר שנקרא נתניהו יעלה חלודה.

שניהם לא מתים, בל׳ המעטה, על הממשלה החדשה. הקצוות והניגודים רחוקים מלהיות התגשמות חלומותיהם. גם את מי שמחזיק בתואר ראש הממשלה הם לא בדיוק מעריכים. סער רואה בבנט אדם פזיז, זגזגן ואינפנטיל בזמן שליברמן בז לו בוז עמוק. די היה לראות את רמת העניין שהפגין יו״ר ישראל ביתנו בעת שהיושב בראש השולחן נשא דברים בישיבת הממשלה האחרונה. אבל בפוליטיקה יש סדר עדיפויות. ובראש סדר העדיפויות של ליברמן וסער עומדת כרגע משימה אחרת.

שלב ראשון בתכנית העבודה של השניים הוא הדחת נתניהו מכיסא ראש הממשלה. בלי הנתון האלמנטרי הזה – אי אפשר להתחיל. לאחר שצמד המילים ״ראש הממשלה״ נפרדות ממי שנשא אותן ב-12 שנים האחרונות, אפשר להתחיל לפעול בערוצים נוספים. על המשבצת הזו סומן V.

השלב השני מורכב לא פחות: סדיקת הבלוק החרדי שצמוד אליו. ההנחה שלהם היא שברגע שנתניהו יתפרק מהכוח ותחושת הטריות תתאדה – חלק מהנציגים החרדים ישקלו ברצינות חישוב מסלול מחדש: המעות שהיו מצויות עד לא מזמן בכיס תתחלנה להתרוקן, המענה השוטף במוקדי המפתח יקרטע, הנוכחות במסדרונות השלטון תידלדל. אולי, כך מהרהרים השניים, יהיה זה אחד הכלים שיביאו למסמוס הברית עם נתניהו (סער גם יודע היטב שהח״כים החרדים יבואו לקושש אצלו פירורים בזמן מרתון דיוני התקציב. הוא מן הסתם יבקש תמורה. לא בטוח שיעניקו לו אותה, אבל הוא מצידו ינסה).

הערת ביניים: בניגוד לכל התזות הרווחות בעיתונות החרדית, אני לא משוכנע שליברמן שונא את המגזר החרדי באופן עמוק. נכון אמנם שהוא התעקש שלא ייכנסו לממשלה, אבל לענ״ד זה נובע מהסיבה שידע שבין כה וכה לא ייכנסו. קטיפה קלילה של נקודות בנושא שחשוב לבייס שלו זה לא משהו שהוא יתנגד לו (גם אם קיימת איבה, היא מופנית בעיקר כלפי אריה דרעי שסירב ללכת איתו עוד לפני שנתיים וחצי למהלך של הדחת נתניהו). ביום שאחרי נתניהו, או אם ליברמן יזהה שהחרדים מוכנים להתנתק ממנו – הוא יהיה מהראשונים לשתף פעולה עם המפלגות החרדיות. שנים הוא תיחזק קשרי ידידות פוריים עם הנציגים החרדים ושום לבוש שחור לבן לא הפריע לו. ספק אם מהותית השתנה משהו.

השלב השלישי הוא יצירת אנדרלמוסיה בתוך הליכוד. גם כאן, סבור מי שסבור – במידה מסוימת של היגיון – שברגע שנתניהו יאבד לבנה מהבלוק, הזעזוע בתוך התנועה הותיקה יקנה שביתה רחבה יותר. שהרי אחת הסיבות המרכזיות למנהיגותו הבלתי מעורערת של נתניהו בתוך הליכוד נעוצה בין היתר ב-53 אצבעות שנמצאות באמתחתו. כאשר המספר הזה יפחת, וכאשר נאמני הליכוד שפונקו במרוצת השנים בג׳ובים יחלו להזיל דמעה על אבדן סיר הבשר – יגברו קריאות התיגר על הובלתו, כוחו האופוזיציוני ייחלש אף הוא, וכך תוכשר הקרקע לתזוזות משמעותיות במפה הפוליטית. כשנתניהו יזוז, מאמינים סער וליברמן, הליכוד כבר לא יהיה מה שהיה, המפה הפוליטית תשתנה והקרב בימין ייפתח מחדש (בסופו של דבר, בנוסף לכמיהתם להוריד את נתניהו, יש גם אמביציות אישיות. במקרה דנן זה משתלב כפתור ופרח עם מאוייהם).

ברם: כל התכנונים, האסטרטגיות והטקטיקות מבוססות על תשתית מרכזית: תקציב. כל עוד האירוע הזה לא מאחורינו – סכנת הפירוק של הממשלה הזו קיימת באופן מוחשי. זו בדיוק הסיבה שיולי אדלשטיין ובכירים נוספים בליכוד מתעקשים, שלא לומר נאבקים ממש, על קיום פריימריז במועד מאוחר יותר. הם מבינים מצוין שמעבר התקציב הוא שיתקע את המסמרות ויהדק את היסודות של הממשלה הנכנסת. או אז הזמני יהפוך לקבוע, לפחות בתודעת ההמון, היכולת של נתניהו לטעון ש״אוטוטו הממשלה נופלת״ תדעך, הלך הרוח בשטח הליכודי ינוע קמעא והסיכויים לפריימריז עם תוצאות אחרות מאלה שהתרגלנו עד היום יעלו.

אפרופו אדלשטיין: יש הטוענים לקשר פורה בינו לבין סער. ככל שזה נכון, לא מן הנמנע שהאחרון שיתף בתובנותיו הפוליטיות והסביר לבן שיחו על היום שאחרי התקציב. בניתוח שלי, סער ישמח אם אדלשטיין ינצח מכיוון שהוא לא רואה בו איום ביום שאחרי נתניהו. זאת בניגוד לניר ברקת (סיבה מרכזית שבגינה עזב סער את הליכוד) שעשוי להביס יריבים רק בשל הונו הרב.

כאמור, אין זה סוד שממשלת בנט-לפיד עומדת אידיאולוגית על כרעי תרנגולת. שולחן שמשתרע מאיילת שקד עד מירב מיכאלי, נמתח מניצן הורביץ עד גדעון סער ונשען על מנסור עבאס ושות׳ – הוא שולחן רעוע ומט ליפול. ביקום סביר ובאקלים פוליטי ממוצע זה היה נשמע לנו כמו תרחיש דמיוני. אירוע בטחוני והסלמה נקודתית עשויים להפיל די בקלות את הקומפלקס רב הניגודים הזה. אולם סוף כל סוף, בקונסטלציה הייחודית שנוצרה, ככל שהשגרה תהיה מנת חלקנו, אי אפשר שלא להביא בחשבון את הרצון של כלל הצדדים (פרט לגנץ) להחזיק את הממשלה הזו. מי בגלל החשש מבחירות, מי בעקבות החיבור לכיסאות עור הצבי ומי בעקבות הכמיהה לממש את רגשותיו. זו גם הסיבה שאפשר להעריך בסבירות גבוהה כי תימצא נוסחת פיתרון בסוגיית חוק איחוד משפחות והממשלה תצלח את המשבר הזה. המיזם עדיין טרי, ואף צד לא ממש רוצה לפרק אותו. לפחות בינתיים.