"חברי המשלחת שביקרו פה כנראה לקחו את העט שלי", הודיע פוטין לראש משמר הקרמלין. "תנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותך לטיפול במקרים מעין אלה".
אחרי שעה חיפש פוטין משהו במגירה. הוא פותח אותה ורואה את העט שלו בתוכה. "תקראו לראש המשמר", מורה פוטין.
כשהקצין נכנס, מיידע אותו פוטין: "אתה יכול לשחרר אותם. מצאתי את העט".
"חבל, אדוני", משיב ראש המשמר, "ממש חבל. הם כבר הודו בהכל"…
• • •
ביום השלישי הבין בעל הבית שכבר לא מדובר ברטיבות מתפשטת, אלא בשקערורית. אחד מסוגי הנגעים המוזכרים בפסוק. עליו ללכת אל הכהן בהקדם.
"שמא יואיל מר לבוא אל ביתי?" מבקש בעל הבית מן הכהן, ומסביר: "כנגע נראה לי בבית". יש לבדוק האם נגע זה טמא או לא.
רבנו משה אלשיך עומד בביאורו למקרא על מילה שלכאורה מיותרת בפסוק: "כנגע נראה לי בבית". הרי היה אפשר לכתוב "כנגע נראה בבית". למה צריכים להדגיש למי הוא נראה?
"מה מצב היהודים בדרום אפריקה?" התעניין הרבי מליובאוויטש אצל רבי שבתי כץ, תלמיד חכם מדרום אפריקה שהגיע לניו יורק להתברך מפי הרבי.
משנענה הרבי שמצב היהודים שפיר, עבר להתעניין על בתי הכלא בדרום אפריקה… האם היהודים הכלואים בהם מורשים לשמוע קול שופר בראש השנה, לאכול מצה בפסח, לנענע ארבעה מינים בסוכות ולשבת בסוכה?
רבי שבתי כץ השיב בחיוב על כל השאלות.
"ומה עם נרות חנוכה?" הפתיע אותו הרבי.
רבי שבתי השיב בשלילה. הדלקת אש בתאי הכלא נאסרה אפילו לצורך דתי.
"צא בבקשה אל חדר המזכיר", ביקש הרבי מהרב כץ, "התקשר כעת אל הקצין הממונה על בתי הכלא ואמור לו שהרבי מליובאוויטש אמר שיש לאפשר לכל האסירים היהודים להדליק נרות חנוכה, כפי ההלכה".
"השעה ארבע לפנות בוקר כעת", השיב הרב כץ במבוכה. "לא שייך להעיר את הקצין משנתו".
אבל הרבי התעקש. "אדרבה, העובדה שאתה מתקשר בשעה-לא-שעה תראה לו את חשיבות הדבר".
הרב כץ יצא וחייג אל הקצין. למרבה הפתעתו, הגוי לא כעס. הוא שמע את הבקשה והשיב בחיוב שבחנוכה הקרוב יורשו האסירים היהודים להתכנס ולהדליק נרות.
למחרת בבוקר סיפר רבי שבתי כץ לרבי את הבשורה הטובה.
"כעת התקשר בבקשה אל קצין בתי הכלא של ניו יורק", שיגר אותו הרבי שנית אל הטלפון, "וספר לו שבמדינה הנידחת ממנה אתה מגיע מאפשרים ליהודים להדליק נרות חנוכה. הייתכן שבניו יורק הנאורה הדבר אינו אפשרי?! בקש ממנו לדאוג לתיקון המצב בהקדם".
הפלא אירע בשנית. קצין בתי הכלא של ניו יורק נעתר לבקשה אף הוא.
כשחזר רבי שבתי כץ אל הרבי, התבקש לחייג בשלישית… הפעם הרבי רק ביקש ממנו להתקשר אל הקצין מדרום אפריקה ולהעניק לו ספר 'תניא' לאות הוקרה על שנעתר לבקשה.
כאשר שמע הקצין הגוי שרבי שבתי רוצה להביא לו את הספר, הזדרז והגיע בעצמו. "כבוד הוא לי להגיע בעצמי", נימק הקצין, "ולקבל את המתנה הקדושה"…
מבאר ה'אלשיך' הקדוש שהתורה מבקשת ללמדנו יסוד חשוב: בעל הבית מדגיש בפני הכהן שיודע הוא היטב מפני מה נוצר הנגע בקירות הבית. שכן הקדוש ברוך הוא מרחם על האדם ואינו מביא נגע על האדם עצמו לפני שהוא מזהיר אותו באיתותים שיתקן את מעשיו.
ראשית מופיע הנגע בבית. אם לא מיטיב האדם את מעשיו – מתפתחים אצלו 'נגעי בגדים'. אם גם זה לא עוזר, המקום הבא בו תופיע צרעת יהיה חלילה בגופו של האדם.
לפי זה, מבין בעל הבית שבביתו התגלתה שקערורית, את עומק המשמעות שבדבר, והוא מקבל על עצמו לעשות תשובה. "כנגע נראה לי בבית". הנגע שנראה בקירות הבית, הוא 'לי'. בשבילי, בגללי, בשלי הגיע הסער הזה. אתקן את דרכיי והנגע ייעלם…
• • •
כאשר אדם שומע צער שמתרחש אצל אחד מקרוביו, בדרך כלל הוא מצטער בעצמו. אמנם הצרה לא התרחשה אצלו, אך מצער אותו שאדם הקרוב אליו סובל.
אם לא היה מגיע לאותו יהודי לסבול – אפילו בצער המועט הזה של הצטערות בצער קרוביו לא היה מתייסר.
לפעמים צריך 'להתחיל מאפריקה' כדי לתקן משהו ברחוב הסמוך. במקום לחכות שהבאים בתור נהיה אנחנו, כדאי ורצוי 'להודות בהכל', לשוב בתשובה בכל פעם ששומעים על צרות של אחרים ולמנוע מעצמנו את הייסורים.
