א. ספק אם בזירה הפוליטית הישראלית קיימת מפלגה כמו ״עוצמה יהודית״ שמגלמת את המונח ״כמעט״. ב-2013, עת עמד אחוז החסימה על 2% בלבד, רצה המפלגה לכנסת והביאה 66,775 קולות. קצת פחות מעשרת אלפים קולות היו חסרים לה כדי לצלוח את אחוז החסימה. ב-2015 הועלה אחוז החסימה ל-3.25% והמפלגה נאלצה לחבור לאלי ישי כדי לשמור על סיכוי להיכנס לכנסת. התוצאה הסופית שניפקה הרשימה המאוחדת היתה דווקא די מרשימה – 125,158 קולות – אבל גם זה לא הספיק. המינימום דרש אז גיוס של לפחות עוד 11,700 מצביעים. אפילו בבחירות 2019 מועד א׳, כאשר סוף סוף הצליחה המפלגה להגיע לבאר, פסל בג״ץ את מועמדותו של מיכאל בן ארי ומנע מהמפלגה לשאוב ממנו מעט מים.
הכישלונות החוזרים ונשנים של המפלגה העצימו את אחד הויכוחים הקבועים בחוגי הימין העמוק: כמה באמת שווה האלקטורט של ״עוצמה״. מהעבר האחד עומדים תומכיה האדוקים של התנועה, מנמקים בלהט את הסיבה שסיכלה בכל פעם את כניסת נציגיה לכנסת, מרחיבים בזעם קדוש אודות תכניותיה העתידיות ומרבים לספר על קיומו של גרעין עמוק עם פוטנציאל מבטיח. מנגד, עומדים המחמירים ומהדהדים את ההיסטוריה בהדגישם שמדובר במספרים נמוכים הרבה יותר. אלה גם אלה נוטים לייחס חשיבות מוגזמת לשאלת נוכחותו של איתמר בן גביר. אך נדמה שהפעם, בניגוד לשנים האחרונות, יש לכל הדיונים האלה משקל רב בתוצאות הבחירות הקרובות.
ב. לפני שבועיים וחצי, כזכור, שצף בצלאל סמוטריץ׳ בראיון בערוץ 12 והכריז על ריצה נפרדת מנפתלי בנט. הצעד הראשון, שכמובן היה מוכן מבעוד מועד, היה נטישת המותג המתכלה ״האיחוד הלאומי״ ויצירת מותג חדש בדמות ״מפלגת הציונות הדתית״. המטרה היתה לדחוק לשוליים את הסיעות הבלויות, לעקוף את המנגנונים המשומנים ולהחזיק בהגה הציונות הדתית המגזרית. סקר שהתפרסם למחרת אותו ראיון נתן למפלגה החדשה-ישנה 4 מנדטים ללא איחוד עם עוצמה יהודית. הסקר הזה היה מוגזם והוא מן הסתם נמנה על אותם קורבנות של הטריות המפתה, אבל היה בו כדי ללמד על הפופולאריות הרבה של סמוטריץ׳ בקרב חובשי הכיפות הסרוגות.
ההנחה הסבירה היתה שסמוטריץ׳ ממאן להאיץ הליכים מכיוון שכמו רבים וטובים הוא ממתין לתוצאות הפריימריז במפלגת ״הבית היהודי״. במידה ואורבך ינצח הוא ימהר לצייר את ״הבית היהודי״ כלא רלוונטית, ובמידה וחגית משה תנצח – כפי שאכן קרה – ימהר לשרטט הסכם מיזוג לטובתו, ינצל כביכול את חוסר ניסיונה של השחקנית החדשה ויגיע מעמדת כוח משופרת יותר לשולחן המו״מ עם ״עוצמה יהודית״. אלא שבשבוע האחרון מתחדדת ההערכה שגם אם יושג הסכם בין שתי הסיעות החרד״לית, יהיה קושי של ממש להגיע להבנות עם איתמר בן גביר.
בין השניים קיימים משקעים של שנים. לא מעט איבה וטינה אישית. טרם הבחירות האחרונות, למשל, כאשר יו״ר הבית היהודי דאז, רפי פרץ, חתם על הסכם עם בן גביר, מיהר סמוטריץ׳ לרוץ לחיקם של בנט ושקד, זאת לאחר ימים ספורים שהודיעו השניים כי יתמודדו בנפרד במסגרת ״הימין החדש״. מעבר לאלמנט הפוליטי והרצון לעשות לפרץ תרגיל תגובה (לאחר שהלה סגר לו על הראש עם ״עוצמה״) – סמוטריץ׳, כך התברר, פשוט התקשה לרוץ תחת פתק אחד עם בן גביר. היחסים העכורים בין השניים הובילו אותו לסגור עם אנשים שפחות קרובים להשקפת עולמו מהזרמים החרד״ליים. עד כמה עכורים? כבר למחרת, תיכף לאחר החתימה עם בנט ושקד, החריף סמוטריץ׳ את הטון וסינן בראיון רדיו: ״איתמר ואמת אלה מילים שלא הולכות ביחד״. לשאלת המראיין מה יש בליבו על יו״ר עוצמה, ענה: ״אני משתדל לקום כל בוקר, שמח, בסביבה שכיף לי לעבוד בה״..
נכון אמנם שכבר נרשם ביניהם שיתוף פעולה ובבחירות מועד א׳ רצו השניים יחד במסגרת ״איחוד מפלגות הימין״, אבל אין בכך כדי להעיד על הכלל. הצעד אז לווה בחוסר חשק ונבע בעיקר מברירת מחדל של מציאות מתהווה. סדר הדברים גם היה שונה לגמרי. בנט ושקד הקימו את ״הימין החדש״ והם שפיצלו את עצמם מהבית היהודי. הם בחרו ללכת על ממשק ליברלי מלא-מלא ולסמוטריץ׳ לא ממש נותרה ברירה אלא לרוץ עם פרץ ובן גביר (לא מן הנמנע גם שהסירוב של סמוטריץ׳ עם מינויו לשר להתפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי ולהכניס את בן גביר למשכן – שהיה אז מקום 7 – העצימה את האיבה ההדדית והגבירה את ההתנגדות העתידית לריצה משותפת).
יודעי ח״ן יודעים לספר שהרקע לקשיים בכלל נטוע בשורשים אידיאולוגיים. סמוטריץ׳ אמנם מצטייר בציבור הכללי כחשוך וגזען, אבל תקופתו במשרד התחבורה וחברותו אז בישיבות הקבינט הובילו אותו לנקוט קו ממלכתי יותר. השבחים שקיבל מכל קצוות הקשת גרמו לו למתן מזג. הוא סולד מבן גביר שנתפס כקיצון שבקיצונים ומזוהה חזק עם נערי הגבעות. הוא פועל אט אט לפלס את דרכו לערוגות רכות יותר. פחות רדיקליזם ויותר פרגמטיזם. כך או כך, כפי שניתן לקבל את הרושם, יחסים פוריים קשה למצוא בין השניים.
ג. השאלה המתבקשת היא מה החישוב של סמוטריץ׳ בימים אלה שעה שנפרד מידידו נפתלי בנט. בבחירות מועד ב׳ הביאה ״עוצמה יהודית״ 84 אלף קולות. מדובר בכמות קולות שיכולה לעשות את ההבדל בין להיות או לחדול. אפילו אם נלך כשיטת ״האיחוד הלאומי״ הגורסת שבבחירות אפריל 2019 ״עוצמה״ תרמה רק 30 אלף קול, עדיין, אם לא גיוס אותם קולות – המפלגה המאוחדת לא היתה עוברת את אחוז החסימה. באותן בחירות השיגה רשימת ״איחוד מפלגות הימין״ 159 אלף קול. אחוז החסימה היה 140 אלף. הפולמוס בין הפלגים אולי ימשיך לחצוב להבות, וכוחה האמיתי של עוצמה גם הוא אולי ימשיך להיות חידה, אך קשה לחלוק על העובדה כי תומכי ״עוצמה״ התבררו בסופו של דבר כחיוניים.
יתרה מכך: טרם אותן בחירות, כזכור, פסל בג״ץ את מיכאל בן ארי שהיה ממוקם במקום החמישי. האירוע הזה הוביל לירידת מוטיבציה משמעותית בקרב תומכיה של ״עוצמה״. נקל לשער ששיבוץ של בן גביר הפעם במקום ריאלי יעניק רוח במפרשי המפלגה וישנע מאגרים נוספים אל חוף מבטחים אלקטורלי.
האם סבור בצלאל סמוטריץ׳ שבידיו סיכויים טובים לעבור את אחוז החסימה גם בלי ״עוצמה יהודית״? האמנם ייתן ליחסים המורכבים עם בן גביר לטשטש את הרציונל המאפיין אותו? ככל הנראה התשובה שלילית. מדובר בפוליטיקאי משופשף המודע למספרים וקשה להאמין שיילך למהלך עם סיכון התאבדותי. נוכח הסיטואציה, ישנן שתי דרכים מרכזיות לעמוד על התנהלותו.
הדרך הראשונה, אולי קצת יומרנית, היא לבוא ולהסביר שסמוטריץ׳ לא אמר נואש על אופציית הריצה עם בנט. אם מפני היחסים עם בן גביר, אם מפני הרצון להתקרב למיינסטרים ואם מפני קשרי הידידות עם חברי ״ימינה״. הוא מעוניין לסגור עם ״הבית היהודי״ כדי לבוא אל בנט עם יחידה מוצקה ורחבה ולהתיישב על כמה שיותר מקומות ריאליים. יש לא מעט סיבות לחשוב על קשיים בהיתכנות הקאמבק הזה, ובראשן הפינג פונג הרטורי החריף בין הצדדים והכמיהה של בנט למפלגה א מגזרית, אבל כל זה לא מוריד מהרצון הקיים אצל סמוטריץ׳ לשמור על אופציית הריצה עם בנט פתוחה. בשל כך הוא לא ממהר לסגור עם בן גביר.
דרך נוספת להסביר את הסיטואציה עוברת בתורת המשחקים הידועה. סמוטריץ׳ נמצא עמוק עמוק בשלב הטקטי. הוא מבחינתו מעוניין לרוץ עם ״עוצמה״, אבל במחיר הכי נמוך שאפשר. בן גביר כידוע דורש שתי מקומות בחמישייה הראשונה. סמוטריץ׳ מסכים להרבה פחות. מה זה פחות? לא ממש ברור. מה שכן ברור, אליבא דהאפשרות הזו, הוא שיו״ר מפלגת ״הציונות הדתית״ רוצה את בן גביר כמה שפחות נוכח ורלוונטי. כלומר, הוא מודע לנתח האלקטורלי שמביאה ״עוצמה״ ומבין את הכרחיותו, אבל חפץ בייצוג רזה שלה במפלגה אותה יוביל.
במאקרו, זהו גם המסלול האופטימלי של גוש הימין למקסם את קולות המחנה. סמוטריץ׳, משה ובן גביר מאספים את קולות החרד״לים מצד אחד. בנט, שקד, כהנא והשולמנים מאספים את הלייטים והמסתעף מצד שני. נאבקים עם סער על מאגרים דומים. אבל ייתכן מאוד שבנימין נתניהו, האיש שגם אחרי בישול ניצחונה של משה לא מפסיק לבחוש בציונות הדתית, טרם החליט מה עדיף לו. עדיין מתלבט, בודק, מגשש, בוחן סקרים ומנתח מגמות. הוא עוקב לעומק מהיכן מגיעים המנדטים של בנט ובכך לומד על עוצמת קשיחותם. קשה לעמוד על היקף ההשפעה שלו להשיב את סמוטריץ׳ לחיקה של ״ימינה״, שכן צל כבד של ספק מוטל על השפעתו של הרב דרוקמן על בנט, אך במידה ויחליט בסופו של דבר, כפי שמסתמן כרגע, שהדבר הנכון מבחינתו הוא מגורים של בן גביר וסמוטריץ׳ בכפיפה אחת – יהיה קשה מאוד לאחרון ללכת למהלך פרי רצונו בלבד.
