בטיש האחרון של בעל ה'אמרי אמת', סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, עבר הרבי בין חסידיו, חילק להם שיריים ופסח על אחד מחסידיו. צער רב חווה החסיד וסיפר זאת לחברו. אמר לו חברו "קיבלת או לא קיבלת, העיקר שהרבי חשב עליך". לא הבין חברו את התשובה, אולם במהרה התברר שכל אותם חסידים שקיבלו נרצחו במלחמה והוא לבדו נותר בחיים.
סיפור זה מתקשר לפרשתנו. לעולם יקבל אדם את כל מה שעובר עליו באהבה, כי כל מאורעותיו ביד ה' יתברך והכל לטובה. וכפי שהבינו לבסוף אנשי ראובן וגד.
בקשתם של בני ראובן וגד ממשה להתנחל בעבר הירדן המזרחי נתקלה בגערה קשה של משה רבינו, "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!".
קיבלו בני השבטים את תוכחת משה והבטיחו לצאת למלחמה ולשוב לנחלתם אחרי המלחמה וההתנחלות של שאר השבטים. משה חזר על הבטחתם והם שבו וחזרו שנית על הבטחתם.
וקשה, למה הרבה הכתוב לחזור על ההבטחה שלוש פעמים?
ההתבוננות בפסוקים מגלה שבהבטחתם הראשונה לא הזכירו השבטים את שם ה' ומשה שב על דבריהם והוסיף את המילים "לפני-ה'". הבינו השבטים את הרמז ושבו על ההבטחה בתוספת המילים "לפני-ה'".
המסקנה: כל פעולה, גדולה או קטנה, שפועל אדם או שבט, לא יצליח אם לא נתחבר לה' יתברך.
הנקודה הטיפולית: מטרתנו בעבודה עם האנשים המגיעים אלינו היא להגיע ל"שכל הנפש" (מונח שטבע האדמו"ר מפיאסצנה, הכשרת האברכים, פרק י"ב).
הכוונה לחיבור של האדם אל עצמו מתוך הידיעה הברורה שהפגישה שלו עם עצמו (נקודת הנשמה), היא, היא הפגישה עם אלוקיו והיא מחיה ומעוררת את האדם לביטחון ב-ה' וגורמת לו לשינוי לטובה בכל מערכות חייו.
זוהי שאיפתנו, לחוש ולהזדהות עם הכאב של האדם ולעזור לו לחוות את חייו בשמחה ואור גדול, כמו אותו צַער של החסיד, שודאי הפך מיגון לשמחה כשהבין שה' פעל להצילו (וזאת ראה הרבי).
בימים אלו שאנו חווים מאבק נפשי מול אויב בלתי מזוהה המכונה "קורונה", המייצר ומצמצם את יכולת היצירתיות החברתית והכלכלית שלנו, הבדידות הצער והכאב יוצרים מועקה ולחץ נפשי, חרדות ודיכאונות. טוב לנו להתמקד פנימה אל נקודת "שכל הנפש" ולחוש בנחמת אור ה' הממלא אותנו בתעצומות נפש וזוהי ברכתנו לאחינו בנ"י.
