"אפס כי עז העם היושב בארץ" (יג, כח)
באים המרגלים ומספרים למשה שהם היו בארץ "וגם ארץ זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס (-אבל, רק) כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד". הם חזקים ואנחנו לא נוכל להילחם בהם.
לכאורה, יש להבין מדוע נענשו המרגלים אחרי ששיבחו את הארץ שהיא זבת חלב ודבש. וכי מפני שאמרו "והערים בצורות גדולות מאוד"? הרי גם משה רבנו אמר מילים זהות לעם ישראל. בפרשת עקב (דברים ט, א) אמר משה "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבוא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים".
ראיתי שהביאו לבאר באופן נפלא כך: אם היו המרגלים אומרים "עז העם היושב עליה והערים בצורות גדולות מאוד, אפס זבת חלב ודבש היא", הרי שהיו נותנים תקווה ששווה להילחם על הארץ. אולם כאשר הקדימו המרגלים שהארץ זבת חלב ודבש, ואז הזהירו "אפס כי עז העם", בכך הורידו את המורל והרצון להילחם והעם איבד תקווה.
• • •
"במספר הימים אשר תרתם את הארץ… יום לשנה" (יד, לד)
לכאורה היכן היא מידת טובו של הקב"ה? מדוע העונש קשה כל כך, שנה שלמה במדבר לכל יום שתרו את הארץ.
מבאר הגאון רבי יצחק מוואלוז'ין ביאור נפלא: במדרש (במדבר רבה טז, כג) מבואר שאף אחד מדור המדבר לא מת פחות מגיל שישים. שכן הגזירה הייתה על בני עשרים עד שישים, ואילו היו מתים במשך ארבעים יום, לא היו רובם מספיקים לחיות כמעט.
לכך פרש הקב"ה את הגזירה על פני ארבעים שנה, בכל שנה ימותו רק במהלך יום אחד, ט' באב. כך בכל שנה השלימו בני השישים את שנתם, ואלו שהיו בני עשרים בשעת החטא מתו רק לאחר ארבעים שנה. יוצא אפוא שלא מידת דין יש כאן, כי אם מידת רחמים נפלאה.
לפי דבריו מבארים את לשון הפסוק באופן נפלא: לכאורה היה צריך לכתוב בפסוק שהעונש הוא ארבעים שנה "שנה ליום", שנה כנגד כל יום. לפי האמור מבוארת כמין חומר הלשון "יום לשנה", לכל שנה נקבע יום אחד בו ימותו, כדי שלא ימותו כולם בארבעים יום אלא בארבעים שנה.
• • •
"כי לכל העם בשגגה" (טו, כו)
בכך חותמת התורה את הדין המצער במידה שכל עדת בני ישראל שגגו וחטאו. "כי לכל העם בשגגה".
מפני מה זה מוגדר 'שוגג' – מבאר הרה"ק רבי משה טייטלבוים מאוהעל, בעל 'ישמח משה', "כי לכל העם", כל אחד ראה את חברו עושה כך, וחשב לעצמו 'אם הוא עושה – זה כנראה בסדר'… ואין לך שגגה גדולה מזו!
• • •
"על כנפי בגדיהם לדורותם" (טו, לח)
בספר 'כרם חמד' הביא מעשה באחותו של הגאון רבי ישראל יצחק רייזמן, חבר בד"ץ העדה החרדית בירושלים, שלא נפקדה בזרע של קיימא שנים רבות. באחד הימים ניגשה האישה לגאון בעל 'תורת חסד' מלובלין וביקשה שיאציל לה את ברכתו לדבר ישועה ורחמים.
הגאון מלובלין ביקש הימנה שתקנה בד מצמר רחלים, ותתקין אותו לבגד של מצווה, לטלית גדול, ובעלה יטיל בארבע כנפותיו פתילים. יביאו אליו את הטלית במתנה וייוושעו מיד הבורא בנקל. וכך היה…
כותב על כך בספר 'כרם חמד', שאפשר לרמוז סגולה זו בלשון הכתוב "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ובזכות כך יזכו "לדורותם", לדורות ישרים מבורכים.
הוא מוסיף על פי האמור, לבאר מנהג ישראל תורה שהכלה שולחת לחתן טלית במתנה, ואפשר שהוא לסימן וסגולה טובה שיזכו לדורות ישרים בנקל ובשמחה.
