את סבא שלי – זכריה דויטש – שכולם קראו לו "סבאלה", הייתן יכולות למצוא תמיד בחנות לתיקון אופניים, יושב בפינה, קורא תהילים או מזמזם מנגינה ישנה מעל כוס התה שלו. לא הכרתי את סבא שלי, הוא נפטר שנתיים לפני שנולדתי, אבל המנגינות שלו נשארו אצלנו בבית, של שירים ישנים ביידיש. אליהן הצטרפו פרקי חזנות, שירים חסידיים ואפילו מוזיקה קלאסית.
גדלתי בבית מוזיקלי במיוחד, לא היה מצב לפתוח את הדלת ולא להיות מוקפת בצלילים. בחגים השכנים היו עומדים ברחוב ומחכים ששבעת האחים שלי יתחילו לשיר שירי חג בכמה קולות.
אבל אמא שלי, אמא שלי חיה ונשמה מוזיקה. היא לא יכלה לפתוח יום בלי להפעיל את הטייפ וכשהיה מגיע קטע שהיא אוהבת במיוחד, היתה עוצרת, מרימה אצבע כדי לסמן לנו שנשתוק, וכולנו היינו מקשיבים יחד איתה למוזיקה.
כשאמא הייתה מזמזמת לעצמה תוך כדי עבודה, ידענו שהיא קצת כועסת או עצבנית וזו הדרך שלה להרגיע את עצמה. את האהבה הזו למוזיקה היא החדירה בי עמוק לתוך הנשמה.
אמא שלי ואני זה סיפור אהבה ארוך ומורכב. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה של בית, תולעת ספרים, זו שמעדיפה לקפל כביסה מלצאת עם חברות, ואמא – היא היתה החברה הכי טובה שלי. היינו תולות כביסה יחד, מנקות את הבית יחד, עובדות בכרם יחד (מושבניקים) ובעיקר – היינו שרות יחד. כל הזמן, כל שיר או מנגינה שעלו לנו באותו רגע בראש.
ואז הגעתי לגיל שדובר בי נכבדות. הוצע שידוך טוב, התחתנתי וזה פשוט לא עבד. ידעתי כמה אמא תצטער אז לא שיתפתי אותה, והיא נפגעה ומשם הדרך לנתק הייתה קצרה ואכזרית.
אדלג על כמה שנים, ברשותכן ואגיע ליום ההוא בו נסעתי מהעיר בה התגוררתי אל הבית של אבא ואמא, התיישבתי על הספסל ליד שולחן המטבח שאבא בנה בעצמו, הסתכלתי לאמא בעיניים ואמרתי לה – אמא, אפשר לסיים את הברוגז הזה? אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך.
לקח לנו זמן לבנות מחדש את מערכת היחסים שלנו, אבל החברות שלנו עלתה שלב. הפכנו להרבה יותר מאמא ובת. כשנישאתי בשנית ועברתי לגור לידה, היומיום שלנו נעשה שלוב זו בשל זו. הליכות יחד, פילאטיס יחד, חבורת זמר יחד, ישיבה של אחרי צהריים בדשא יחד.
הכל יחד.
לפני שלוש שנים וחצי גילינו שאמא חולה. אמא שלי, שהפחד הכי גדול שלה היה להפוך למעמסה על מישהו, החליטה לוותר ואחרי 9 חודשים נפטרה. איני יכולה לתאר את הבור העמוק שהיא השאירה בחיים שלי. נעלמו הצחוק, השיחות, ההבנה. נעלמו השירים והמנגינות והחיבוקים. איתם הלכו גם העוגות והמאכלים שהיא תמיד הכינה במיוחד בשבילי. הכל פשוט התפוגג, כמו בועת סבון יפהפייה שמתפוצצת ואני נכנסתי למצב הישרדות.
מקפיאה רגשות, מקפיאה צלילים, מקפיאה מחשבות, מתמקדת בכאן ועכשיו כי יש בית ועבודה וילדים וצריך להמשיך לחיות.
לקח לי זמן לצאת מהמקום הקפוא ההוא ואז הבנתי שאני לא רוצה שאמא תלך, אני רוצה לעשות משהו כדי שהיא תישאר כאן, קרובה אלי.
וידוי: מאז ומתמיד רציתי לעסוק במוזיקה. למדתי לנגן, הייתי מורה, ניצחתי על המקהלה בסמינר, אבל אני אדם מעשי והבנתי שלהוציא פרנסה ממוזיקה זה בערך כמו להוציא מים מסלע, אז זנחתי את החלום הזה והתמקדתי באחרים.
לפני שנה וחצי החלטתי לאחד את החלום הזה עם הרצון לזכור את אמא. אמא שכל כך אהבה מוזיקה וששירים ישנים ביידיש היו גורמים לה לבכות.
בחרתי להרים פרויקט. קראתי לו "השירים של אמא" ובו אני מתרגמת שיריים מיידיש (בסיוע, כי היידיש שלי לא מאוד חזקה), מוסיפה להם עיבוד חדש וקליל יותר ומקליטה אותם.
היה לי ברור שהשיר הראשון יהיה "מאמעלה". לא הבנתי בדיוק מה הוא אומר, אבל במהלך עבודת התרגום ראיתי כמה הוא מתחבר לי לפרויקט, לאמא שלי, ובמיוחד לתמונה אחת שצילם אחיין שלי תקופה לא ארוכה לפני שהיא חלתה. תמונה של אמא שלי עומדת מול נרות השבת ומכסה את העיניים בכפות הידיים. בכל פעם שאני מסתכלת על התמונה הזו אני נזכרת כמה רציתי לדעת מה היא מבקשת שם בכזו כוונה גדולה ועל מי היא מתפללת שגורם לה, בכל שבוע מחדש, לדמוע.
לקח לי שנה וחצי למצוא את מי שיעבד את השיר ויבין איך לבטא את השילוב בין הישן לחדש, בין הגעגוע לזיכרון המתוק, בין האהבה לכאב.
כשנכנסתי לאולפן להקליט את השיר, רעדתי. לקח לי זמן למצוא את הוויסות בין הרגש שכמעט הכריע אותי לבין היכולת לבטא את המילים ולהגיש אותן כמו שצריך. היו רגעים שכמעט נשברתי. והייתי צריכה לאסוף את עצמי כדי להמשיך.
ועכשיו זה קרה, ומאמעלה כבר בחוץ, בשביל כל אותן נשים שכמוני, כל כך אוהבות את אמא ונמצאות באיזשהו שלב בחיים של פרידה ממנה או געגוע אליה.
ואני, מקשיבה לעצמי שרה לאמא, שוב ושוב ושוב, והגעגוע לא מרפה, והדמעות ממשיכות לרדת, אבל יש בזה משהו מטהר ומרפא ומשחרר.
אז מה יהיה השיר הבא בפרויקט? אם יש לכן רעיונות מוזמנות לכתוב לי בתגובות.
