איתרע מזלו של דוד ביטון ופרנסתו לא הייתה מן המשופרות. לא שלא ניסה, חלילה; את מיטב אונו השקיע בניסיון להביא לחם לביתו, אולם המזל רחק ממנו והוא נאלץ שוב ושוב ללוות כספים כדי לכלכל את משפחתו.
מזלו הביש של דוד סובב שהוא ייגש אל יָעִישׁ דהן – גביר יהודי שקיבל אחריות ממושל צפרו, עיר חשובה במרוקו, על כל ענייני תושביה היהודים – כדי ליטול הלוואה גדולה, בה יוכל לפרוע את עשרות חובותיו הקטנים לחבריו וידידיו שכבר סירבו להלוות לו עד שישיב את שנטל.
כעת הסתבך דוד עם האיש החזק ביותר בצפרו בתאריך הפירעון הראשון שהגיע, ובידו אין פרוטה לפורטה.
על הקרן – כבר ידע מראש – ישלם ריבית הגונה. אולם כאשר אין בידו אף לסלק חלק מתשלומי הריבית, תטפס זו האחרונה לגבהים רצחניים…
יָעִישׁ לא היה טיפוס רגשני. מי שלא שילם את חובו – נכלא במרתף דירתו הגדולה עד שְׁיִפְדוּ אותו בני משפחתו. או עד שיגיע קיצו…
בידי בני משפחתו של דוד לא היה אפילו חלק מסכום הפירעון החודשי. אם לא די בזאת, ילדה אשתו של דוד בן בשעה טובה ומוצלחת, אלא שאבי הבן היה כלוא ולא יכול ליטול חלק בשמחה.
כמוהל הוזמן לשמש הגאון רבי יהודה אלבאז (טו בשבט יום פטירתו), מגדולי וצדיקי מרוקו של לפני כמאתיים שנה, שנחשב למוהל מומחה ומפנקס המוהלים שהותיר אחריו היה ניתן ללמוד ידיעות חשובות בקיום מצוות המילה.
רבי יהודה כמובן לא נטל שכר מהמשפחה הענייה על מצוות המילה, אולם כאב לבו שדוד, אבי הבן, לא יוכל להשתתף בשמחת הברית בשל עריצותו של יָעִישׁ. מחל אפוא רבי יהודה על כבודו, לבש את אדרתו ועלה לביתו של יָעִישׁ לבקש ממנו לשחרר את דוד ולו לשעה קצרה להשתתף בברית המילה, לקיים את חובתו להכניס את בנו בברית אות קודש.
יָעִישׁ סירב מכל וכל. אטם את אוזניו לתחנונים, נעל את לבו להפצרות וחזר שוב ושוב על דבריו: רק כאשר ישולם חובו של דוד – ייתן לו לצאת לחופשי.
חזר רבי יהודה אלבאז לביתו סר וזעף. קיבל עליו תענית והלך לישון על מנת לקום בחצות הלילה לעסוק בתורה.
לאחר זמן מה – עוד קודם חצות – התעורר רבי יהודה בשמחה משנתו, ביקש מבני ביתו שיגישו לו לאכול, וסיפר שראה בחלום כי "הכדור נכנס בנפש בעליו" וכי אין צורך להתענות.
בני המשפחה לא הבינו על מה נסובו דבריו, אך הרב סירב להרחיב.
למחרת היום הגיע גוי אחד, ידיד של דוד ביטון, ובידו מתנה לרגל הלידה. אולם במקום למצוא את דוד, התוודע הגוי לעריצותו של יָעִישׁ שאינו משחרר את רעהו לשמחת בנו בשל חוב ממוני.
חרה אפו של הגוי והוא יצא לדרך בלי אומר ודברים. בדרכו מצא הגוי את יָעִישׁ הגביר, בלי לפצות פה שלף הגוי את רובהו, ירה ירייה אחת בלבו של יָעִישׁ ונטל את חייו. משם, המשיך לביתו של הגביר ושחרר את רעהו בכוח הזרוע…
או אז הבינו בני ביתו של רבי יהודה את דבריו הסתומים "הכדור נכנס בנפש בעליו" – – –
