טרור. מילה אחת, השלכות רבות. בשביל לבטא את המילה הזו לא צריך כוח עליון, אך על מנת להתמודד איתו במציאות, צריך הרבה יותר מאשר עצבים של פיל.
הפיגוע המחריד השבוע בבירתנו ירושלים, כאשר לראשונה מזה שנתיים וחצי הצליח מחבל חמאס לרצוח בדם קר יהודי שומר תורה ומצוות, החזיר לכולנו את החרדות והחששות מהעתיד לבוא. "רק בשבוע שעבר היה פיגוע דקירה", הזכירה לי חיה שכנתי לדלת ממול. "את מבינה שבמצב הזה אין מה לדבר על כותל, כן?!", הבהירה מיד.
הפיגוע אכן מחריד, עניתי לה, גם החשש מהבאות מובן ביותר. אך האם זה מצדיק את הוויתור העצום כל כך על תפילה בשריד בית מקדשנו, הקיר הקדוש ביותר לעם היהודי? תהיתי.
מבט אקראי על לוח שנה עברי, שהבליט כמובן את שמונת ימי החנוכה בהם אנו מודים להשי"ת על חסדיו הגדולים ועל ניצחון היהודים המעטים על היוונים הרבים, הביא אותי לקבל החלטה שספק אם ביום אחר היה לי את כוחות הנפש לקבלה, יצאתי מהבית ובצעדים מהירים דילגתי אל תחנת האוטובוס, בדרך לכותל המערבי.
הטרור אכן מפחיד, והחרדות בעקבותיו מובנות ביותר, אך אם נתקפל לטרור – נאבד את כל מה שנותר לנו. לא זו בלבד, אלא שהטרור רק ימשיך ויגבר, שכן כל עוד השיטה מוכחת כמצליחה השימוש בה יעשה על ידי קבוצות שונות ועבור מטרות נוספות.
בזמן שמחבלי החמאס מנסים לפגוע באיכות החיים שלנו, נוכיח להם שעל כל פיגוע הם יקבלו התיישבות יהודית נוספת ואחיזה חזקה ביותר בארץ ישראל. מה שבטוח זה, שעל תפילה בכותל המערבי לא אוותר לעולם.
נ.ב. הדברים נכונים לכל שלב ואירוע בחיים האישיים שלנו, וממש לא רק בעניינים הנוגעים לביטחון המדינה ואהבת הארץ. אם מוישל'ה הקטן יידע שאמא תוותר אם יעשה לה בושות מול החברות והשיטה מצליחה, הביזיונות יהפכו למנת חלקה כל יום. גם השכן שרוצה לבנות באופן חד צדדי בשטח המשותף של הבניין ימשיך לפעול ככל העולה על רוחו, כי השיטה עובדת. על טרור לא שותקים – ובטח שלא מתקפלים בעקבותיו.
