"דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה" (כה, ב)
"וייקחו לי תרומה – לי, לשמי" (רש"י).
ולכאורה, צריך להבין: איך שייך לבקש שכל עם ישראל ייתנו תרומה לשם השם? הרי לא כולם בדרגת קיום 'לשמה'.
מבאר בספר 'שערי שמחה': "דבר אל בני ישראל", אומר הקב"ה למשה רבנו אם תסביר לבני ישראל שאני רוצה להשרות את שכינתי בתוכם, ולכל אחד תסביר זאת בצורה שהוא יבין – "וייקחו לי תרומה", לא תצטרך אפילו לבקש מהם את התרומה, אלא הם ייתנו זאת מעצמם. תרומה כזאת, היא בוודאי 'לשמי'…
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב)
אחד הצדיקים שבזבז ממון רב לצדקה, נשאל: והרי אמרו חז"ל 'המבזבז (לצדקה) אל יבזבז יותר מחומש'. והיאך רבנו נותן הרבה יותר מסכום זה לעניים?
"צודקים אתם", השיב הצדיק. "אכן כשאגיע לשמים ייתכן ואקבל גיהינום על שעברתי על דברי חז"ל. אולם מה אעשה ואינני יכול לראות בצערם של עניים. מוטב לי להיענש בעולם הבא ולא לראות בצערן של ישראל בעולם הזה"…
"אמתיים וחצי אורכו" (כה, י)
כתב בספר 'שם משמואל': ישרא"ל נוטריקון י'ש ש'ישים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה. כל יהודי הוא אות מן התורה. כשם שספר תורה חסר אות פסול הוא, כך אם מוציאים סוג של יהודים מכלל ישראל – התורה אינה שלמה…
לפי דבריו נראה לרמז: הארון היה הכלי לספר התורה. בעלי המוסר מצאו במידות הארון השבורות – אמתיים וחצי ואמה וחצי – רמז לתיקון המידות. הדבר בא ללמדנו שאת השבירה והתיקון צריכים אנו לעשות על עצמנו, ואילו את הזולת צריכים אנו לייקר כאילו הוא אות בספר תורה, אות שבלעדיה הספר אינו כשר…
"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה… ופניהם איש אל אחיו" (כה, כ)
יש יהודים שעסוקים בחסד עם הבריות והוא הערך הנעלה בחייהם. ויש יהודים שמנסים להתדבק בקונם ככל הניתן ופורשים מחברת הבריות.
אולם הדרך הנכונה להתעלות היא "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה", לשאוף לעלות במעלות הסולם העולה בעבודת הבורא, אולם בד בבד להקפיד "ופניהם איש אל אחיו", לא להתעלם מצורכי הזולת.
"ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (כה, ל)
מהם פניו של הלחם, שנקרא 'לחם פנים'?
היה אומר הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב: יהודי שעל שולחנו מונח תמיד לחם בשפע עבור האורחים שיגיעו, עליו נדרש הפסוק "ונתת על השולחן לחם פנים", שכן ללחם זה יש 'פנים' והצדקה להתקיים, שכן הוא "לפני תמיד", מוכן ומזומן לגמול חסד עם הנצרכים והרעבים…
